נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
לפעמים מהפכה שמשנה את פני האנושות מתחילה בשאלה אחת.
בשנת 1999 הוזמן פרופ' אמנון שעשוע להרצות ביפן. במהלך ההרצאה נשאל אם ניתן לזהות רכב באמצעות מצלמות. בסופה ניגשה אליו קבוצת מהנדסים ושאלה אם אפשר לעשות זאת באמצעות מצלמה אחת. שעשוע סבר שכן. הם העמידו לרשותו 250 אלף דולר לפיתוח הקונספט. ארבעה חודשים לאחר מכן הוצג להם אבטיפוס, ובהמשך הדרך הוקמה מובילאיי.
אני אוהבת את הסיפור הזה כאשת חינוך לא רק בגלל מה שצמח ממנו, אלא בגלל מה שהיה בראשיתו. השאלה היא ההתחלה.
השאלה שלי: אנחנו משקיעים שנים בללמד ילדות וילדים למצוא תשובות נכונות. אבל כמה זמן אנחנו משקיעים בללמד אותם לזהות שאלה שראוי לשאול? להתעכב על מה שמעורר פליאה? לומר "אני לא יודע" ולראות בכך לא כישלון אלא תחילתו של תהליך מופלא של חקר?
ויש כאן יכולת נוספת, חשובה לא פחות מסקרנות: היכולת לחשוב באופן ביקורתי. להעז לשאול אם מה שכולם אומרים שהוא נכון אכן נכון. לא לקבל טענה רק משום שאדם בעל סמכות אמר אותה. לשאול: איך אנחנו יודעים? על סמך אילו ראיות? איזו הנחה עומדת מאחורי המסקנה? האם יכולה להיות דרך אחרת לחשוב על הבעיה?
לא כדי ללמד ילדים לפקפק בכל דבר, אלא כדי ללמד אותם שהתקדמות בידע מחייבת לעיתים את האומץ להטיל ספק גם במה שגדולים וחכמים מאיתנו כבר קיבלו כמובן מאליו, ואז לבדוק את הספק באופן שיטתי ומבוסס ראיות.
מאז פטירתה של פרופ' עדה יונת ז"ל, השאלות האלה מקבלות עבורי משמעות מיוחדת. כי אם יש מורשת חינוכית שאני מבקשת לקחת מסיפור חייה, היא אינה מסתכמת בפרס נובל. היא נמצאת הרבה קודם: באומץ להיות סקרנית, לבחור שאלה גדולה, לחשוב אחרת ולהמשיך לחקור גם כאשר אחרים מטילים ספק בעצם האפשרות למצוא תשובה.
לא רק כלת פרס נובל. עדה היא מודל לילדה ששואלת. בשנים האחרונות אני מובילה בהתנדבות יוזמה חינוכית בבתי ספר יסודיים, שבמסגרתה אני מעבירה הרצאות העשרה לילדות ולילדים על תגליות מדעיות פורצות דרך ועל האנשים שמאחוריהן.
בהרצאות האלה אני שומרת לעדה יונת מקום מיוחד. מקום של כבוד. אני לא מתחילה לספר על פרס הנובל שבו זכתה. אני מתחילה לספר על הילדה עדה. הילדה הסקרנית שגדלה בירושלים במשפחה דלת אמצעים, איבדה את אביה בגיל 11 ולימים העזה להתמודד עם אחת השאלות המדעיות המורכבות של תקופתה: פענוח מבנה הריבוזום.
כשהחלה במחקר, קבוצות מדעיות מובילות בעולם כבר ניסו ליצור גבישים של ריבוזומים ולא הצליחו. רבים בקהילה המדעית סברו שהמשימה אינה אפשרית. יונת המשיכה למרות הספקנות, ולימים סיפרה: "אנשים קראו לי פנטזיונרית".
היא ועמיתיה ערכו לא פחות מכ-25 אלף ניסיונות לפני שהצליחו ב-1980 ליצור את הגבישים הראשונים של הריבוזומים. וגם אז המחקר היה רחוק מסיומו. במשך כעשרים שנה נוספות המשיכו יונת ועמיתיה לשכלל את השיטות.
אני עוצרת עם הילדים על המספר הזה. עשרים וחמישה אלף ניסיונות. כמה פעמים בדרך אפשר היה לומר: אולי הם צודקים. אולי זה באמת בלתי אפשרי. אולי מי שניסו לפניי ידעו משהו שאני לא יודעת. אולי כדאי לבחור שאלה אחרת.
אבל יונת המשיכה לחקור. ולכן חשוב לי לא לצמצם את סיפורה למסר המוכר "אל תוותרו". בעיניי יש בו משהו עמוק יותר. יונת העזה להטיל ספק בגבולות שידעו המדענים שלפניה להציב. לא מתוך זלזול בידע הקיים, אלא בדיוק להפך: מתוך היכרות עמוקה איתו ומתוך הנכונות לשאול האם המקום שבו הידע מסתיים היום חייב להיות גם המקום שבו החקירה נעצרת.
זוהי בעיניי סקרנות במיטבה, אבל זו גם חשיבה ביקורתית במיטבה.
למורשת הזאת יש גם משמעות מגדרית עמוקה. אני רוצה שכל הילדים בכיתה יכירו את יונת, אבל חשוב לי במיוחד שהילדות יכירו אותה. לא די שילדות ילמדו מדעים. חשוב שילמדו לראות את עצמן גם בצד שיוצר את המדע.
אני רוצה שילדה תפגוש אישה שלא הסתפקה בלימוד הידע הקיים אלא יצרה ידע חדש. אישה שהייתה מוכנה לומר: אולי אפשר אחרת. אישה שהמשיכה לתת אמון בשאלה שלה גם כשאחרים פקפקו בה. ייצוג כזה אינו רק בגדר אנקדוטה לשיעור מדעים. הוא חלק משוויון הזדמנויות.
כאשר ילדה פוגשת את עדה יונת, היא אינה לומדת רק מה אישה אחת הצליחה לעשות. היא מקבלת אפשרות להרחיב את התשובה לשאלה: מה אני יכולה לדמיין עבור עצמי?
אם אנחנו רוצים להמשיך את מורשתה החינוכית של יונת, לא מספיק לספר עליה. צריך ליצור לילדות ולילדים הזדמנויות להתנסות בדרך החשיבה שסיפורה מייצג. הנה עשר דרכים להפוך סקרנות, הטלת ספק ושאילת שאלות לחלק משגרת הלמידה.
במקום לפתוח שיעור בהסבר, אפשר להתחיל בתופעה שמעוררת פליאה.
בשיעור מדעים אפשר להציג תופעה מפתיעה ולשאול: "מה לדעתכם קורה כאן?" בגאוגרפיה אפשר להציג צילום לוויין חריג ולבקש השערות. בספרות אפשר להציג משפט אחד מתוך הטקסט ולשאול: "מה הייתם רוצים לדעת בעקבותיו?" ורק אחר כך ללמד. העיקרון פשוט: לפני שאנחנו נותנים לילדים ידע, ניתן להם סיבה לרצות לדעת.
אפשר להקדיש מקום בכיתה לשאלות אמיתיות של הילדים: למה אנחנו חולמים? האם בעלי חיים סקרנים? למה אין תרופה לכל מחלה? האם מכונה יכולה ליצור רעיון שאף אדם לא חשב עליו?
אחת לשבוע בוחרים שאלה ושואלים: איך נהפוך אותה לשאלה שאפשר לחקור? מה נצטרך לדעת? מה נוכל למדוד, להשוות או לבדוק? כך מלמדים את המעבר מ־"אני תוהה" ל"אני חוקר".
זו אחת הפרקטיקות החשובות ביותר לטיפוח חשיבה ביקורתית. המורה יכולה להציג טענה שנראית מובנת מאליה ולבקש מהילדים לא לקבל אותה מיד. מה הראיות? מה המקור? האם קיימת ראיה שסותרת אותה? האם אנחנו יודעים זאת או רק מניחים? ומה היה גורם לנו לשנות את דעתנו?
אפשר אפילו ליצור כלל כיתתי: לכל טענה חשובה מצמידים את השאלה "איך אנחנו יודעים?" המטרה אינה לגדל ילדים שאינם מאמינים לאיש. המטרה היא לגדל ילדים שמבינים שסמכות אינה תחליף לראיות.
אפשר להציג לילדים רעיון שבעבר נחשב נכון והמדע שינה את עמדתו לגביו, ולשאול: מדוע אנשים האמינו בו? מה השתנה? אילו ראיות חדשות הופיעו? ואפשר לשאול גם: אם חוקרים גדולים טעו בעבר, מה זה אומר על הידע שאנחנו מחזיקים היום? לא שהכול מוטל בספק, אלא שהידע פתוח לבדיקה ולתיקון. זהו שיעור בצניעות אפיסטמית: גם המומחים הגדולים ביותר יכולים לטעות, והדרך להתמודד עם האפשרות הזאת היא באמצעות ראיות, מחקר ודיון ביקורתי.
"מי יודע את התשובה?" מזמינה פעמים רבות את הילדים שכבר בטוחים בעצמם. נסו "דקת שאלות": מציגים תופעה ובמשך דקה אסור לענות עליה. מותר רק לייצר שאלות. אחר כך ממיינים: אילו שאלות עובדתיות? אילו דורשות חקירה? איזו שאלה מאתגרת הנחה קיימת? ואיזו שאלה יכולה אולי להוביל אותנו למשהו שאיש בכיתה עדיין לא חשב עליו?
אחרי ניסוי שלא הצליח, במקום לומר "לא נורא", שאלו: מה ציפינו שיקרה? מה קרה בפועל? מה למדנו? ומה ננסה אחרת בפעם הבאה? אפשר ליצור "יומן ניסיונות" שבו מתעדים גם ניסויים שלא הצליחו. כך הכישלון מפסיק להיות פסק דין על יכולתו של הילד והופך לנתון בתוך תהליך החקירה.
עשרים וחמישה אלף הניסיונות של יונת נותנים לפרקטיקה הזאת משמעות שקשה להעביר באמצעות סיסמה בלבד.
כאן נפגשים חשיבה ביקורתית ושוויון הזדמנויות. מורה יכולה לבחור שיעור אחד ולבדוק: מי שאל שאלות? למי אמרתי "רעיון מעניין"? את מי הזמנתי להציע השערה? למי אפשרתי לחלוק עליי? האם הגבתי באותה פתיחות כאשר ילדה ערערה על טענה וכאשר ילד עשה זאת? ילדות אינן צריכות לקבל רק אותה הזדמנות ללמוד מדעים. הן צריכות לקבל אותה לגיטימציה להתווכח אינטלקטואלית, להציע השערה ולהיות מי שמייצרות ידע.
במקום להתחיל ב"עדה יונת זכתה בפרס נובל", התחילו בשאלה שהיא ניסתה לפתור. אפשר לעשות זאת גם עם מדעניות אחרות: איזו בעיה העסיקה אותה? מה חשבו לפניה? במה היא הטילה ספק? מה הייתה צריכה להראות כדי לשכנע אחרים? כך המדענית אינה מוצגת כ"גאונה" בלתי מושגת, אלא כאדם סקרן ששאל שאלה, בנה דרך לבדוק אותה והיה מוכן לשנות את הידע הקיים באמצעות ראיות.
אני מבקשת מהתלמידות ומהתלמידים לשאול: מה מסקרן אותי באמת? מה בעולם עדיין איננו יודעים? איזו שאלה הייתי רוצה לחקור? מה אני חושב שהתשובה עשויה להיות? ואיך אוכל לבדוק אם אני צודק או טועה?
השאלה האחרונה חשובה במיוחד. היא הופכת סקרנות לחשיבה ביקורתית. לא מספיק שיהיה לי רעיון; אני צריך להיות מוכן להעמיד גם את הרעיון שלי לבחינה. ואז הם מציירים את "חלום המחקר" שלהם. כך אנחנו עוברים מ"עדה יונת הייתה מדענית פורצת דרך" ל"גם לי יכולה להיות שאלה שראויה למחקר".
אפשר לתת לתלמידים לשאול כלי בינה מלאכותית שאלה, אבל לא לסיים בתשובה שקיבלו. בקשו מהם לבדוק: מה בתשובה הוא טענה ומה עובדה? מה המקור? מה דורש אימות? האם אפשר למצוא מקור שסותר אותה? איזו הנחה מסתתרת בתשובה? ומה כלי ה-AI אינו יודע?
ואפשר לקבוע כלל פשוט: כל תשובה של בינה מלאכותית חייבת להוליד לפחות שאלה חדשה אחת.
כך הטכנולוגיה אינה מחליפה את הסקרנות והחשיבה הביקורתית, אלא הופכת לחומר גלם עבורן.
זו בעיניי הדרך החינוכית להמשיך את מורשתה של עדה יונת: לא רק ללמד את התשובות שהמדע כבר מצא, אלא לטפח דור שיש לו את הסקרנות לשאול שאלות חדשות, החשיבה הביקורתית לבחון את מה שנחשב מובן מאליו, והאומץ לגלות שהתשובה עשויה להיות אחרת.
תודה לך, עדה, על הסקרנות, על האומץ ועל הדרך שסללת. המורשת שלך לא תישאר רק בספרי המדע ובמעבדות. אמשיך לקחת אותה איתי מכיתה לכיתה, משאלה לשאלה ומחלום מחקר אחד למשנהו. כי בכל פעם שילדה מעזה לשאול "מה עוד אפשרי?", עוד קצת מתרחבים גבולות הידע, ועוד קצת מתרחבים גם גבולות האפשרי עבורה. ואולי השאלה הגדולה הבאה תהיה דווקא שלה.
