ישראל במלחמה
היא הייתה המנהלת הערבייה הראשונה של בית ספר, אחר כך הייתה מהחולמות והמייסדות של אבני ראשה, המכון הישראלי למנהיגות בית ספרית. ומאז יזמית חינוכית ומלווה מנהלי בתי ספר בכל רחבי הארץ. נדבר היום עם חדיג'ה טאהא.
חג'ידה, היום אחרי תקופה במערכת החינוך, איך את מרגישה שהמערכת נראית לקראת השנה הבאה?
"אני מאוד אופטימית לגבי מערכת החינוך הישראלית בכלל וגם הערבית. האופטימיות שלי מגיעה מזה שאני פוגשת הרבה מנהלים טובים ואנשים טובים בדרך, שרוצים להוביל את השינוי הדרוש למערכת. כשמסתכלים על המערכת מלמעלה, מאוד קל להגיד מה לא עובד. אבל כשאתה נמצא בשטח, פוגש מנהלים ונמצא בחדרי מורים ושומע מה החלומות של המנהלים, אין לי ספק שהתפקיד שלנו כאנשי חינוך הוא לראות מה עובד ולנסות להוביל את זה הלאה. יש הרבה דברים שצריך לתקן, ויש הרבה אנשים שזה תפקידם. מקווה שיעשו את זה הרבה יותר אחרי השנה המאתגרת שהייתה. יש הרבה מנגנונים שאפשר לבטל ומנגנונים חדשים שחייבים לקום. השם 'ריסטארט' גם מתאים למערכת, אבל כדי להתניע אחרי שנה כזו אנחנו חייבים הסתכלות הרבה יותר מעמיקה. הפסימיות לא במקום, והאופטימיות דורשת השתהות ועצירה כדי להתבונן באמת במה קורה לנו".
ספרי מה חושבות וחושבים מנהלות ומנהלי בתי ספר. הם עייפים או מלאים באנרגיה לקראת ההמשך?
"היה מאוד מעניין לראות איך מנהלים פותחים וסוגרים שנה בחודש אפריל. יש מנהלים שמנהלים שנה ראשונה, והם לא הכירו סוג ניהול אחר. הם התחילו את השנה בלמידה מרחוק וניהול מרחוק. ב-18 באפריל, כשאמרו להם שפתחנו וחוזרים לשגרה, בעיני המנהלים החדשים האלה, השגרה הזו הייתה הדבר הלא שגרתי ביותר. אני חושבת שחלק גדול מהמנהלים, המקום שהכל בידיך עכשיו והשליטה על מה שיקרה בבית הספר מרחוק, לקחה חלק מהם למקומות מאוד יצירתיים. אבל אין מה לעשות, המערכת גם בשנה הזאת לא שכחה את המושג טופסולוגיה. הם היו מאוד שמחים אם המושג אוטונומיה יתממש הלכה למעשה. תן לי להחליט באמת מה סדר העדיפויות שלי, במה אני משקיע את האנרגיות שלי. לפעמים מצהירים על זה, אבל ביום שצריך לתת דין וחשבון למערכת חוזרים לשאול אותך את השאלות המסורתיות: כמה ולמה וציונים. מצד אחד, יש שפה אחת שמזמינה אותך, ומצד שני, בסוף התהליך אתה נדרש לחזור לצורה הכי מסורתית. בעיניי יש בזה משהו שהתיש את המנהלים. מצד אחד אומרים לך 'קח', ואתה לוקח, אבל אתה חייב להחזיק גם את היצירתיות שלך והרצון שלך לפרוץ קדימה, ומצד שני להחזיק את כל הדרישות המסורתיות ממנהל. לפעמים זו הייתה עבודה כפולה.
לפרקים נוספים של ריסטארט:
"החלום שלי: לעשות חישוב מסלול מחדש לכל המערכת. כי אני חוששת שברגע שחזרנו לשגרה לעבוד כרגיל, נשכח שהייתה שנה שבה למדנו מרחוק וגילינו הרבה מורים טובים ויצירתיים שלא ראינו אותם בניהול הטבעי. ופתאום בניהול מרחוק ראינו אנשים שיכולים לייצר תקשורת נכונה, יצירתיים בלהעביר שיעורים ויכולים לייצר קשרים טובים. אל תשכח שבשלושה ימים המנהלים עברו מלעמוד מול כיתה ולהרצות, למקום שאתה מנהל הכל מרחוק. אתה צריך להיות סופרמן וסופרוומן בשביל לעשות מעבר בשלושה ימים מעולם ישן לעולם חדשני ביותר שאף אחד לא הכין אותך אליו. אם עמדנו במרפסות ומחאנו כפיים לרופאים, אני חושבת שצריך לייצר איזושהי דבקה למנהלים ולמורים על איכות העבודה שלהם. בעיניי המשבר הגיע אחרי הקורונה. משהו בתקופה של אחרי הקורונה דורש העמקה על ידי מומחים, והמנהלים צריכים להיות שם לאורך כל הדרך".
אמרת שהקשיים של הקורונה אולי יחריפו אחריה. גם בגלל החזרה לשגרה, אבל גם בגלל שמערכות היחסים בין יהודים לערבים התערערו בעקבות המבצע הצבאי האחרון. את ממשיכה קדימה באותה דרך או שצריך לדבר על הסוגיה הזאת?
"מנסים לשכנע אותנו שהאיום המרכזי על ישראל הוא הנשק האיראני. אני חושבת שהבעיה הרצינית היא הפערים בין פריפריה למרכז, בין ערבים ליהודים. אם אתה מנהל בית ספר וחושב 30 שנה קדימה איך יראה העולם פה, אני אומרת - אל תנסו להיפגש עכשיו עם ערבים ולעשות שלום, זה לא הזמן. אתה צריך לקחת את חלקת אלוהים הקטנה שלך ולראות מה אתה יכול לעשות בבית הספר שלך – בבני ברק, בכפר קאסם, בנתניה, בלקיה, ואיזה ערכים חשוב לך להעביר לתלמידים שלך הלכה למעשה. למנהלי בתי ספר יש תפקיד. אם אתה מחזיר אותי לשאלת האוטונומיה, אחד הדברים שצריך למדוד מנהלים עליהם זה על כמה אתה פועל לקידום נושאים כאלה בבית הספר שלך".
אמרת לי שמניסיונך, הקהילה של בתי הספר דוברי העברית עסוקים בהיבטים הרגשיים והחברתיים ודואגים שלילדים יהיה טוב ויהיו מאושרים, לעומת החברה הערבית שעוסקת בהשכלה ומצוינות. אבל באמצע יש אלימות מאוד גדולה.
"גם בחברה הערבית מאוד חשובה סוגיית הרגש. אבל כמו כל מיעוט, מאוד חשובה סוגיית המצוינות. כי היכולת שלי לשלוח את הילדים שלי לאקדמיה שיקבלו תעודה היא סוג של ביטחון... אני לא רואה הבדל בין ההתמודדות של מנהל יהודי ומנהל ערבי סביב דרישות הקהילה ממני. יכול להיות שבחברה הערבית, לקשר בין הורים לבין בית ספר יש את נימת הכבוד שעברה בירושה עם השנים, ואני מאוד מקווה שהיא תישאר כי עם הזמן רואים שזה משתנה. אבל היום גם סוגיית הרגש אצל הצעירים הערבים חשובה. המצוינות היא ביטחון בשבילי כאזרח במדינת ישראל, היא היכולת שלי לספק לילדים שלי את היכולת להתקבל לחברה הישראלית ולהתערות בה. התחרות לא הוגנת לפעמים, כי השם מוחמד לא פותח דלתות גם אם יש לו תואר שני. והוא צריך להיות עם תואר שני איכותי כדי שבאמת יפתח את הדלת".
צפו בפרק המלא בווידאו בראש הכתבה.
מראיין: אלי הורביץ | הפקה: עדי בר צבי ורביד יראון דר
כל הפרקים של ריסטארט זמינים באפליקציות Apple ו-spotify. להאזנה
