פודקאסטים
בטקס המשואות שנערך לפני שנה היא פנתה לכל נערה שיושבת בבית ואמרה: "אל תתני לאף אדם לקצץ לך את הכנפיים". המרואיינת שלנו היום, עדי אלטשולר, הקימה את "כנפיים של קרמבו", תנועת נוער לצעירים עם ובלי צרכים מיוחדים; את "זיכרון בסלון", טקס אלטרנטיבי ליום השואה המתקיים בסלון הבית עם משפחה וחברים; ואת בתי הספר המכילים, בהם לומדים יחד תלמידים בלי ועם צרכים מיוחדים ללא הפרדה.
עדי, מה זה להיות יזמת חינוכית? איך את משתלבת בתוך מערכת החינוך המסודרת הזאת?
"שאלה טובה. בניגוד ל'קרמבו' ול'זיכרון בסלון', כשהתחלתי עם בתי הספר המכילים, ביליתי המון ימים בשיחות עם אנשים כדי להבין למה כשמשהו מגיע מלמעלה למטה הוא לא מצליח באמת לחלחל במערכת ולהגיע לכולם. הבנתי שיש ארבעה דברים שאני חייבת שיהיו לי: כוח פוליטי לעשות את הדברים שאני רוצה; לבנות את מערכות היחסים עם כל הדרגים, מהילדים התלמידים, ההורים וחדר המורים ועד הדרגים הגבוהים; מקצועיות – אני חייבת לדעת איך עושים את זה בתכלס ולהביא את התשובות; ודבר אחרון זה הגישה – לא לבקש רשות, מקסימום לבקש סליחה, אני הרבה פעמים מתנצלת. ולהיות במקום שמחבר את כולם ובונה שותפות אמיתית ולא מלאכותית כדי להניע את הספינה הזאת שנקראת בתי הספר המכילים".
אני זוכר את נפתלי בנט כשהיה שר החינוך, עבדנו מאוד ברצינות יחד על מהפכת 5 יח"ל במתמטיקה, מערכת שלמה של קולקטיב גדול שעובד ביחד סביב מטרה. והוא אמר: אנחנו פשוט חייבים ללכת עם עדי, אין לנו ברירה. קינאתי בך, כי אני התאמצתי כל כך קשה וזה הלך לך בקלות.
"קודם כל זה שקר מאוד גדול (צוחקת), זה לא הלך בקלות, זו עבודה קשה. אגיד לך מה קרה... בנט נהיה שר החינוך, וכשסיפרתי לו על רעיון של בתי ספר מכילים הוא אמר לי איך כיתה כזו הטרוגנית עם כל כך הרבה ילדים שונים עם ובלי צרכים מיוחדים תעבוד בלי הפרדה? אמרתי לו אני לא ממשיכה קדימה עד שאתה לא מבין. עשיתי לו שיעור לדוגמה והעברתי איתו את התהליך הזה, והוא שאל אותי שתי שאלות מדהימות: 1. את אומרת שהמגוון הוא נכס ולא נטל, אבל 'המגוון' כולל הכל? אתה יכול להיות בית ספר חרדי ומכיל? דתי ומכיל? ערבי ומכיל? השאלה השנייה הייתה: את רוצה רשת ארומה או שאת רוצה כוכבי מישלן - בתי ספר בוטיק או לא?".
מה באמת את רוצה?
"אני רוצה ארומה של מישלן (צוחקת). כשנפתח השער מול משרד החינוך – לוקחים מה שאפשר ומסתדרים. בתי ספר מכילים הם רעיון שבא לשכנע את המערכת ולאתגר את הקונבנציה. רציתי להוכיח להם שאפשר לעשות אחרת".
הם התחילו בלי הכרה של הממסד.
"נכון, למרות שתמיד רציתי את החיבוק של הממסד. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלי במנהל חברה ונוער, כש'כנפיים של קרמבו' היו שני סניפים ולא כמו היום - 78 סניפים. אני מספרת להם על הרעיון של תנועת נוער והם אומרים: ביום שתגיעי למספרים של הצופים ושל בני עקיבא תבואי לדבר איתנו. אבל אין לי איך להגיע למספרים האלה.
אני זוכרת את הרגע שאני יוצאת משם ואומרת - אין לי סיכוי מול הדבר הזה. ואז אמרתי: לא צריך אותם. אני אקרא לזה תנועת נוער, מה הם יעשו לי? בכל הטקסים וימי הזיכרון וביום השואה נהיה שם לצד התנועות האחרות. גם בזיכרון בסלון נורא רציתי את החיבוק של 'יד ושם' ואני זוכרת את החוויה 'של מי הרשה לך לגעת בזיכרון השואה?'. היום 'יד ושם' מחבקים אותנו אבל בתחילת הדרך הממסד התנגד".
אבל זה מה שרצית לעשות.
"הייתי הרבה יותר צעירה, הייתי בת 16, לא הבנתי מה אני עושה. ובזיכרון בסלון אחרי הערב הראשון שהיה כל כך מרגש ומשמעותי, בפעם הראשונה פתאום התקרבתי לדבר הזה שנקרא שואה, שתמיד ברחתי והתרחקתי ממנו. פתאום הוא נגע בי. וכשהערב הסתיים אמרתי שיש פה משהו. הדבר הבלתי פורמלי בסלון, השואה בג'ינס, זה דבר שעובד וצריך להיות בכל סלון. אז הבנתי כבר שקורה פה משהו. אז לכל מיזם הייתה הבשלה אחרת ואני הייתי אחרת".
מיזמים שלך שמצליחים, מתחילים מהלב ומהמקום שנוגע באנשים.
"אני חושבת שכל עוד אנחנו פה יש לנו זכות ליצור ולהוביל שינויים, ולעשות מה שאפשר כדי להפחית קצת מהסבל בעולם ולעשות פה טוב, וכל אחד בכלים שלו צריך לעשות את המקסימום. אני חושבת שהכלים שלנו זה משהו שנמתח, אלה שרירים שלוקחים למכון כושר והם משתנים. וככל שאנחנו שמים מטרות אנחנו גדלים. זה כמו ילדים. אנחנו פותחים בפעם הראשונה תיכון מכיל, בית ספר חרדי מכיל, שני אשכולות גנים. למעשה נהיה 22 מסגרות עם 3750 ילדים ובני נוער שעולים ב-1 בספטמבר לבית ספר מכיל, זה עוד שלב צעיר בחיי ארגון. ב'זיכרון בסלון' אני כמו המלווה, זה כבר נוהג לבד. ו'קרמבו', מלבד אהבה מאוד גדולה וחיבור של חבל טבור, זו הורות משותפת של הרבה אנשים ואני הייתי הדולה, הפונדקאית, היולדת, זה שלב אחר".
מאיפה באים הרעיונות האלה, שברגע מציתים התלהבות גדולה?
"יכולתי לשבת איתך לשיחה שלמה על כל מה שלא קמתי איתו מהספה ומה שלא הפך להיות ממשי. יש הרבה יותר כאלה. התמונה השלמה מורכבת כי החיים מורכבים. אבל אני חושבת שיש לי יש לי אומץ מאוד גדול לנסות ולקפוץ למים בנג'י. התאמנתי על זה מגיל נורא קטן ואני ממשיכה להתאמן על זה. יש דברים שאני מפחדת לעשות ואני אומרת - תעשי את זה עם הפחד. אני יכולה לשבת עם מישהו שאני צריכה לבקש ממנו משהו וקצת לא נעים לי, או מביך או מרגיש לי גדול מדי, ואז אני אומרת לעצמי – יאללה, נותנת לעצמי בעיטה ובום. אבל אנחנו כל הזמן צריכים להתאמן על השריר הזה.
"יש עוול גדול שאנחנו עושים לילדים ולבני נוער: אנחנו נורא מאמינים שצריך להיות נורא גדול. איזה גוגל, פייסבוק או כנפיים של קרמבו. ואז אנחנו אומרים – צריך שיהיה לך חלום. אבל החלום לא צריך להיות מאוד ברור או גדול או מלוטש. גם כשכנפיים או זיכרון בסלון התחילו לא היה כל כך ברור. זה משהו שהיה לו חלקיק חזון או חתיכה מתמונה. ואת זה צריך לפתח. חזון יכול להתברר גם תוך כדי תנועה".
היום את יותר אופטימית או פסימית לגבי האופן שבו החברה הישראלית מקבלת את השונים והאחרים?
"הזכרת את המשואה שהשאתי. כשכתבתי את הטקסט, משהו שנורא רציתי לצעוק, ב'לכבוד..' אמרתי: 'לכבוד כל הילדים והילדות בישראל. כולכם ראויים לאהבה, לכולכם הזכות לחלום, לכולכם יש מקום בעולם, כולכם ילדים מיוחדים'. מבחינתי כולם ילדים מיוחדים. זה בכלל לא משנה עם או בלי צרכים מיוחדים. הילדה הביישנית, הילד שההורים שלו כרגע מתגרשים, הילד שהוא גאון במתמטיקה והילדה שלא שומעת – לכולנו יש צרכים מיוחדים. ועם זה אני חיה.
"מה שכואב לי זה המקום שבו אנחנו לא מכירים באמת. כל כך מהר אנחנו מגדירים – חרדי, ערבי, חינוך מיוחד וחינוך רגיל – אם רק היינו מבינים שהמגוון הוא נכס, לא רק רואים את החברה החרדית אלא חושבים 50 גוונים של שחור. אם היינו מחזיקים בעמדת נפש של – 'מי זה אלי באמת?' על כל המופעים של אלי. מי אתה? מה הצרכים, הרצונות, הכוחות והחלומות שלך? מה עשית? מה אני יכולה ללמוד ממך, מה אתה יכול ללמוד ממני? אם היינו מסתובבים עם סקרנות ורצון להכיר מעבר את כולם. זה משהו שמאוד מפעיל אותי".
צפו בפרק המלא של ריסטארט - שיחות על חינוך ביום שאחרי. מראיין: אלי הורביץ | הפקה: עדי בר צבי ורביד יראון דר
