פודקאסטים
הוא אחד מאנשי החינוך הפוריים והמקוריים ביותר, וכשערך מחקר גדול על מערכת החינוך בישראל כתב שהגיע זמן לאתחל מחדש את כל בתי הספר. איתנו היום פרופ' יורם הרפז.
במהלך משבר הקורונה לא היססת לומר שהגיע זמן לרענן את מערכת החינוך כך שתתאים לילדי הדור הנוכחי. למה התכוונת?
"רציתי לומר שמערכת החינוך שלנו זקוקה להתחדשות בלי קשר לקורונה. אנחנו צריכים לנצל את המגפה כדי להתחיל התחלה חדשה. ולצערי משרד החינוך לא עשה את זה. אילו אני שר החינוך הייתי מקים ועדה שתפקידה לחשוב לטווח רחוק".
אם אתה שר החינוך מה אתה עושה מחר בבוקר? מהו החינוך שמתאים לילדים שלנו היום?
"אין תשובות חד משמעיות לעניין הזה, אבל הייתי מנסח כמה עקרונות בסיסיים: אני סבור שהדבר החשוב ביותר הוא המוטיבציה. אם אנחנו לא נצליח לעורר בילדים מוטיבציה פנימית, למידה לשם למידה ומתוך סקרנות, ולא רק לשם ציונים והצלחה בבגרויות, הם גם לא ילמדו כראוי ולא ירכשו מה שהכי חשוב לנו להקנות להם. סקרנות, עניין, נכונות ללמוד כל החיים".
כשמסתכלים על שאלוני האקלים של המיצ"ב, אפשר לראות ירידה לאורך השנים במדדיי סקרנות ומוטיבציה פנימית. זו לא תופעה ישראלית, רואים אותה בהרבה מקומות בעולם.
"לכן צריך לשאול את עצמנו מה יש בבית הספר ובמשטר החיים שלו שמחבל בצורה כזו במוטיבציה של התלמידים. בכיתה א' ואולי קצת ב' הם מלאי התלהבות מהדבר הזה שנקרא בית הספר, ומהר מאוד הם לומדים שפה לא לומדים. פה משחקים את משחק בית הספר אבל לא לומדים באמת. ומדוע? כדי להצליח בבית הספר אסור לך להתעניין במה שנלמד. למשל תלמידה שמאוד מתעניינת בספרות והיא עושה השקעת יתר בספרות, קוראת את ספרות החובה וגם הרשות, ברגע שהיא משקיעה במקצוע אחד שאותו היא אוהבת היא מיד מתחילה לפגר במקצועות אחרים. לכן ילדים בכיתה ב' או ג' מבינים את העיקרון: כאן לא לומדים, ומפתחים תופעה בית ספרית ייחודית שאני קורא לה 'למידה מנוכרת'. כי אוי ואבוי אם הדבר ייגע לך - תעשה השקעת יתר ותפגר בכל המקצועות האחרים. אנחנו צריכים לחשוב על מבנה חדש".
אתה מתאר מצב שלכאורה מובנה בתוך השיטה. באתחול הזה שאתה מדבר עליו, גם המורים יוצאים מהמשוואה?
"לא. אני דווקא חושב שהמורים חשובים, יש המון ניסיונות להחליף את המורים בעזרת תוכנות למידה, אבל המורה הוא חיוני. והפנטזיה החינוכית שלי: מישהו שיתמוך בילדים ויתווך להם ידע ותשוקה לידע. אבל אנחנו צריכים לשנות את משטר החיים בבית הספר. אם הייתה לנו חשיבה קונספירטיבית היינו חושבים שבית ספר נועד לייצר תלמידים שסולדים מלמידה וחשיבה".
אני שומע עכשיו את הצלצול של ההפסקה, זה כמו אלוהי החינוך שבאו להתערב בהרהורי הכפירה שלך.
אני חושב שהם מסמנים לי דווקא הסכמה. מה הם רוצים להגיד לנו? צאו החוצה ותראו את הילדים מלאי חיים וחיוניות. הם חוזרים לכיתה והופכים לזומבים גמורים. המעבר הזה צריך ללמד אותנו משהו, אני רוצה אותם ערניים בזמן השיעור כמו בהפסקה. לכן אנחנו צריכים לחשוב מחדש על המבנה הבית ספרי, כדי להגדיל את הסיכויים שילדים ילמדו מתוך עניין. אני לא מדבר על אושר גדול, למידה זה עסק קשה, אבל עם זאת אנחנו יכולים באמת לבנות משטר חיים שבו ילדים ילמדו אחרת".
לעוד פרקים של ריסטארט:
במשבר הקורונה חטיבות הביניים נפתחו אחרונות, רק אחרי פתיחת הקניונים. אתה אומר שצריך להציל את חטיבות הביניים. למה אתה מתכוון?
"לא ברור לי אם צריך לבטל אותן או לא, צריך לבדוק את האבחנה הזו מחדש אין לי ספק. אבל כל עוד חטיבות הביניים קיימות יש לנו אפשרות לעשות פה חינוך אחר. קודם כל הן סובלות מהיעדר זהות, כמו ילד סנדוויץ' שנמחץ בין האח הבכור לקטן. וגם יש פה מאפיינים שאפשר לעבוד עליהם: לחט"ב אין לחץ של בגרות, לכן אפשר לנסות שם דברים חדשים. מה שעוד מאפיין את חטיבות הביניים הוא שבהן מתחילים לבצבץ קשרים או יכולות קוגניטיביות חדשות. זה הגיל הפילוסופי, הגיל שבו ילדים מגלים את הכיף בלכידת העולם בסכמות מופשטות. כלומר יש כיף בזה שאני יכול להבין את העולם באמצעות אידאולוגיה או תיאוריה. זה גיל שבו הם נהיים צמחוניים, פמיניסטיות וכו'. אז מסיבות כאלה ואחרות אנחנו יכולים לעשות שם משהו חדש, ולכן אני הצעתי להפוך אותם ל-Lab Schools – בתי ספר מעבדה".
כשהתחלנו אמרת שיש פה הזדמנות גדולה ששרת החינוך הבאה תכנס ועדה אחת שתטפל בקשיים של היומיום והשוטף והשלמת הפערים, וועדה אחרת שתסתכל קדימה. אז לו לא היו כל ההליכים הביורוקרטיים האלה, איך היית בונה את החינוך שאליו אתה מייחל?
"אני מוכרח להגיד שכל בוקר אני קם עם פתרונות אחרים, כנראה שהם לא מי יודע מה אחרת הייתי נאחז בהם יותר משבוע. אבל לפני תקופה קצרה הצעתי תוכנית למשרד החינוך, יותר כתרגיל מחשבה אבל שאני עדיין מחזיק בו חודשיים שלושה אחרי הפרסום. הצעתי לארגן את כל מערכת החינוך: בואו נבנה לתלמידים שלושה סוגים של בתי ספר - סוג אחד יהיה מאוד אינסטרומנטלי, הוא יגיד לילדים בגילאי 13-14 שהם יכולים לבחור פחות או יותר בעולם המקצועי שמעניין אותם – רפואה, משפטים, דיברתי עם המנהל פה והוא סיפר שהמגמה החזקה ביותר פה היא מגמה שמארגנת את הילדים לקראת יחידה מובחרת בצבא, אז הילדים האלה לומדים מתוך מוטיבציה אחרת, זה נקשר לתוכנית חיים שיש להם. אז אני הייתי בונה 70-80% בתי ספר עם מטרה מעשית וברורה.
"10-15% מהילדים הם בעלי מנטליות אינטלקטואלית אותנטית. הם ילדים סקרנים שלא צריכים לדעת אם זה יביא אותם ליחידת 8200 או לטכניון או לעשות אקזיט, הם פשוט מתעניינים. יש להם אש בעיניים. הם ילדים שבסוף אנחנו קוראים להם חנונים, הם "ילדי הכאפות". והסוג השלישי הם ילדים בעלי אינטרסים אינטלקטואליים אוטונומיים, הם ילדים עצמאיים, לא מסתדרים במסגרות, אתה צריך לתת להם מרחב מירבי, חופש שבו הם ילכו ויממשו את הכישורים שלהם. במציאות הבית ספרית שלנו זה המצב: רוב בתי הספר הם אינסטרומנטליים, חלק הם בתי ספר אליטיסטיים, ויש 30 בתי ספר דמוקרטיים.
"למה צריך לבחור? אני יודע שזה קשה, ולכן אני קורא לזה בחירה טרגית. כי ברגע שאתה בוחר בחינוך אחד אתה מוותר על צורות החינוך האחרות. וזה קשה, אנחנו רוצים גם-וגם-וגם, מישהו אמר לי 'אני חסיד של 'גמגמיזם'. ואני לא בעד 'גמגמיזם', כי אם אתה רוצה להשיג השפעה חינוכית אתה חייב ללכת בכיוון אחד ברור. צריך לזכור שלבית הספר יש מעט מאוד השפעה חינוכית, מה שמשפיע על ילדים זה המשפחה, השכונה שלהם, החברים שלהם, המסכים, הקניונים. אני אומר ששעה אחת בקניון יש לה עוצמה חינוכית של מאה שעות מחנך.
"המון דברים מחנכים אותם מסביב, למה להחליש את ההשפעה החינוכית בבית הספר על ידי זה שאנחנו מוהלים אותה בשלושה מסרים סותרים? אם נלך חזק מאוד על כיוון של הצטיינות מקצועית – רופא מעולה, הייטקיסט מעולה, ובמקום אחר תוכנית הלימודים תהיה שונה, נלמד מקצועות הומניסטיים – שהחבר'ה יעופו על פילוסופיה, על ספרות, על מדע טהור, ובמקום אחר נלך על יזמות שבאה מבפנים, על אוטונומיה, נוכל לקבל יותר השפעה חינוכית, בכל מצב אחר אתה מקבל מוסד חינוכי אקלקטי ואתה לא עושה שום דבר".
האזינו לפרק המלא של ריסטארט - שיחות על חינוך ביום שאחרי. מראיין: אלי הורביץ | הפקה: עדי בר צבי ורביד יראון דר
