מה עושים עם תלמיד "ללא גבולות"?

7380
מה עושים עם תלמיד

מאת: רן ישפה

 

התלמיד נכנס לכיתה באיחור, המורה כועסת עליו ב"ידיעה" ששוב ייתן תירוץ "לא מתקבל על הדעת"!


הוא מתיישב ברעש גדול וזורק את התיק.
היא צועקת עליו.
הוא מתנצל.
היא חוזרת ללמד.

הוא צוחק עם חברים שלו.
היא שוב צועקת ומזהירה שזו פעם אחרונה!
הוא שוב מתנצל.
היא מסתובבת אל הלוח וכותבת חומר לימודי.
הוא מוציא מצית ושורף קצה של הדף. 
היא מסתובבת וצועקת "מה קרה לך?? אין לך גבולות? צא מייד החוצה! אני לא רוצה לראות אותך יותר!".
הוא מאיים עליה שהוא לא יחזור לשיעורים שלה כי היא עסוקה רק בעצמה.
היא ממשיכה לצעוק "אני באמת לא חושבת שיש לך לאן לחזור!".

 

 

מה גרם לתלמיד להתנהג באופן הזה? מוזמנים לצפות בסרטון שיצרו תלמידי "תקשורת מקדמת" ולצפות בדוגמה לסיטואציה שהתרחשה ערב קודם לכן עם אמו:

 

 

מה קרה לגבולות?

לאורך השנים נדמה כי המילה גבול הפכה למשהו מרחיק, מפריד ומפחיד. אבל, תפקיד הגבול הוא לא רק להפריד בין התחומים שמצדדיו, אלא גם לשמש כנקודת המפגש ביניהם. גבול בהוויתו הינו מרחב מכיל, מגן.

תינוק מגיע לעולם חסר גבולות. את הגבול הפיזי הוא פוגש לראשונה באחיזת הוריו והגבול הפנימי נוצר כאשר ההורים מזהים את הצרכים המתעוררים אצלו ונענים להם. מבחינת התינוק אין גבול לרעב ולבכי, הוא ימשיך לבכות עד שיאכילו אותו. ברגע שיאכל, יקבל מענה לצרכים המתעוררים אצלו ותיווצר אצלו בנייה והפנמה של הגבולות.

 

האם לתלמיד אין גבולות?

ומה חושב התלמיד על התנהגותו? האם חבריו לכיתה חושבים כי באמת אין לו גבולות? מוזמנים לצפות בדיון מרתק עם קבוצת תלמידים ולראות כיצד הם מתארים את הסיטואציה:

צרכים הם מרכיב חיינו בעולם, אנו צריכים כל הזמן משהו ומישהו שייתן מענה להם, גם אם המישהו הזה הוא אנחנו בעצמנו. נחזור רגע לכיתה, אל התלמיד "ללא גבולות", שמציק, מפריע, מרביץ או מסתגר בעצמו -  מה קרה לגבולות שלו?

ככל הנראה התעורר צורך בעקבות משהו שקרה או קורה לו כאן ועכשיו. המטרה שלנו כאנשי חינוך היא לנסות לגלות יחד איתו את הצורך. כשנצליח לתת מענה  אנו בעצם ניתן  לו גבול להרגיש בטוח בתוכו, גבול שנוצר מתוך הקשר בינינו.

בדומה לתינוק, גם התלמיד "רעב" (כלומר צריך תשומת לב, הסבר נוסף לחומר הלימוד, מושפע מדבר שקרה בבית או כל צורך אחר שהתעורר בו). ברעב אינו נוצר באשמתו ושימוש בגבול חיצוני לא יפתור זאת.

לצערנו, ילדים ובני נוער רבים גדלו ללא גבולות העונים לצרכים שלהם ולכן הם מגיעים למפגש איתנו, אנשי החינוך, "מורעבים" עם תקווה שאנו נצליח לתת להם גבול, שאנו נצליח להיות מכווננים לצרכיהם.

 

אז מה עושים?

כאשר אנו נכנסים לכיתה  חשוב שנזכור כי כל מפגש של תלמיד (ושל כולנו בעצם) עם אדם סמכותי פותח עולם מלא ונסתר השייך לעבר או להווה שלו. הקול שלנו, האינטונציה, הריח, שפת הגוף או הצעקה יכולים להציף משהו מעולמו הפרטי. לכן, לפני התגובה שלנו חשוב לשהות ולזכור את חלקנו המשמעותי במפגש. 

תפקיד המורה הוא לזהות את צרכי הקבוצה והפרט בתוכה בכל עת בה הם נמצאים, ועל פיה לתת מענה הרצוי לצרכיהם (זאת על פי גרוטכן). לדוגמא, ישנה העת בה תלמיד בכיתה זקוקלאמפטיה של המורה יתרה מזאת – יתכן ובאותה עת יתעורר צורך כפול – לאהבה ולשנאה בו בעת ("פיצול") ומסיבות אלו, נדרשת מהמנחה מודעות עצמית גבוהה שתאפשר לו/ה : 1. לזהות את הצרכים ; 2. לזהות בעצמו את האמפטיה הנדרשת; 3. ניהול רצוי של האירוע, בהתאם לאחריותו ולתפקידו לסייע לקבוצה לבצע את המטלות שלשמן נוצרה.

 

איך עושים את זה?

מה ניתן לעשות אחרת במקום להתפרץ על התלמיד? צפו בסרטון שצילמו תלמידים ובו סצנה חלופית לאירוע המקורי:

1. מה אני מרגיש? איך אני מגיע למפגש הזה? האם אני בא בלחץ או חושש? שאלות אלה מעלות למודעות את הרגשות שלי ועוזרות לי להתחבר לעצמי.

2. מה התלמיד/ה מרגיש/ה? למה הם זקוקים ומה הן רוצות? שאלות אלה מובילות למחשבות על התלמיד ועוזרות לי להתחבר אליו.

 3. איך הסביבה שבה אנו נמצאים משפיעה על התלמיד? האם המפגש נערך בכיתה או בחצר? מה יקרה אם ארצה לעשות עימות עם אחד הנערים? האם זה ישפיע עליו לרעה? האם זה דווקא יחזק אותו? שאלות אלו עוזרות להבין כי הסביבה היא לא רק פיזית.

4. מה דרך התגובה הכי נכונה? שאלה זו עוזרת לנו לא להגיב באופן אוטומטי.

אחת המטרות שלנו היא להשפיע על חוויות הקשרים איתם מגיעים התלמידים מהבית או ממסגרות חינוך קודמות שלמדו בהם. אנחנו מאמינים שאם נצליח להשפיע על חוויות הקשרים מהעבר של הנוער, זה יכול להשפיע עליו לכל החיים ולתחומים אחרים בחיים. המטרה היא להחזיר לתלמיד תחושה של ביטחון ולסייע לו בבניית אסטרטגיות בטוחות של ויסות רגש (זאת לפי מיקולינסר)

לסיכום, אנשי חינוך והעוסקים במלאכת הנחייה והדרכה נקראים כיום לא רק להפגין שליטה בידע הדיסציפלינארי הרלוונטי לעיסוקם, אלא לטפח ראייה אשר שמה את הלומד והמונחה במרכז, ומלווה את התפתחותו, תוך שימוש במגוון כשרים תוך ובינאישיים התורמים להעצמתו.

כן, אנו יכולים!

 

רן ישפה הוא מייסד ומנכ"ל בית הספר לתקשורת מקדמת וראש התוכנית להכשרת מנחים לתקשורת מקדמת במכללת סמינר הקיבוצים.

הדפסת סיפור זה
ביה

תוכנית לטיפוח מסוגלות עצמית באמצעות מצלמת הוידיאו עם קבוצות ויחידים ופיתוח מקצועי ייחודי ועדכני למורים. 'תקשורת מקדמת' פועלת משנת 2000 עם אלפי בני נוער ומבוגרים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי ובמסגרות פרטיות ומוכרת גם כמגמת 5 יח"ל במדעי החברה.