נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
לפני מספר שנים קיבלתי על עצמי תפקיד חדש – ראש המסלול להכשרת מורי הפיזיקה באוניברסיטת בר אילן. בדרכי למפגש הראשון עם הסטודנטים, בנסיעה הארוכה ממודיעין לאוניברסיטה, מצאתי את עצמי חושב על השיעור הראשון שאעביר להם.
זו הייתה נסיעה שגרתית. פקקים, רמזורים, רדיו ברקע. אבל דווקא בתוך השגרה הזו עלתה בי שאלה שלא הרפתה ממני.
מהו הדבר החשוב ביותר שאפשר לומר למי שעומדים להיות מורים?
חשבתי על תוכניות לימודים. על דרכי הוראה. על הערכה. על ידע דיסציפלינרי. על חדשנות ועל טכנולוגיה. כל אחד מן הנושאים הללו חשוב, אך ככל שהדרך התקדמה הבנתי שאינני מחפש עוד רשימת נושאים לקורס.
אני מחפש תשובה לשאלה אחת פשוטה: איזה שיעור זה צריך להיות?
ככל שחשבתי על כך, הבנתי שכל השיח החינוכי שלנו, כל הרפורמות, כל התיאוריות וכל החזונות, מתנקזים בסופו של דבר אל יחידת הזמן הקטנה ביותר במערכת החינוך, השיעור.
שם הכול נבחן.
לא במסמכי המדיניות. לא בהרצאות בכנסים. לא במאמרים אקדמיים. אלא בארבעים וחמש דקות שבהן מורה וקבוצת תלמידים נפגשים כדי ללמוד יחד.
שם מתברר אם רעיון חינוכי באמת עובד.
המחשבה הראשונה שעלתה בי הייתה ששיעור טוב מתחיל הרבה לפני הצלצול. הוא מתחיל בשלב התכנון. אבל לא רק בתכנון התוכן. מורה טוב אינו שואל רק "מה אלמד היום?" אלא גם "מה יעשו התלמידים כדי ללמוד?"
אילו שאלות יעוררו בהם סקרנות? אילו קשיים צפויים להם? כיצד יוכלו לבנות את ההבנה בעצמם במקום לקבל אותה כמוצר מוגמר?
ככל שהמשכתי לנסוע הבנתי שגם מבנה הוא תנאי ללמידה. שיעור איכותי אינו כאוטי. יש לו התחלה ברורה, התפתחות וסיום. התלמידים יודעים לאן הם הולכים ומהי מטרת הדרך. דווקא כאשר קיימת מסגרת ברורה, אפשר לאפשר מרחב גדול יותר לחשיבה, ליצירתיות ולגילוי.
אבל אז שאלתי את עצמי שאלה אחרת.
מי באמת עובד קשה במהלך השיעור?
לא פעם אנחנו מעריכים שיעור לפי כמה הספיק המורה להסביר, כמה שקופיות הוצגו או כמה חומר הועבר. אולם אולי המדד החשוב ביותר הוא אחר לגמרי.
מי התאמץ לחשוב?
אם המורה היה עסוק כל הזמן בדיבור, והתלמידים בעיקר הקשיבו, ייתכן שהייתה הוראה, אך לא בטוח שהייתה למידה.
שיעור טוב מעביר את מרכז הכובד מהמורה אל התלמידים. הוא מתחיל בשאלה ולא בתשובה. הוא מזמין לחקור, להשוות, להתנסות, לטעות, להתווכח ולהסיק מסקנות. תפקידו של המורה אינו למסור ידע בלבד, אלא ליצור את התנאים שבהם הלמידה תתרחש.
באותו רגע נזכרתי שגם אני למדתי באמת בעיקר כאשר מישהו גרם לי לחשוב, לא כאשר מישהו נתן לי תשובה.
מחשבה הובילה למחשבה נוספת.
למידה אינה מתרחשת רק בין המורה לתלמיד. היא מתרחשת גם בין התלמידים לבין עצמם. כאשר תלמידים מסבירים רעיון לחבריהם, שואלים זה את זה, בונים פתרון משותף או אפילו מתווכחים בכבוד, הם עושים הרבה יותר מאשר עבודה קבוצתית. הם בונים ידע.
ואז הגיעה המחשבה הבלתי נמנעת על הטכנולוגיה.
אנחנו חיים בתקופה שבה כמעט כל שיחה על חינוך מגיעה במוקדם או במאוחר לבינה מלאכותית, לכלים דיגיטליים ולחדשנות. אבל אולי השאלה החשובה אינה האם להשתמש בטכנולוגיה, אלא כיצד להשתמש בה.
לוח, ספר, סימולציה, מחשב או בינה מלאכותית אינם הופכים שיעור לטוב יותר מעצם קיומם. הם רק אמצעים. ערכם נמדד בשאלה אחת: האם הם מסייעים לתלמיד לחשוב טוב יותר.
בשלב הזה של הנסיעה כבר הייתי קרוב לאוניברסיטה.
ואז עלתה בי מחשבה שלדעתי היא אחת החשובות ביותר.
אין תלמיד ממוצע.
כל תלמיד מגיע לכיתה עם ידע קודם אחר, ניסיון חיים אחר, קצב למידה אחר, סקרנות אחרת ולעיתים גם עם יום טוב או יום קשה. לכן שיעור טוב אינו מותאם לתוכנית הלימודים בלבד. הוא מותאם לבני האדם שיושבים בכיתה.
אולי משום כך, השאלה החשובה ביותר בסיום שיעור אינה "האם הספקתי?", אלא "האם הם היו שם?"
האם הם שאלו? האם הם חשבו? האם הם יצרו? האם הם הרגישו שהם מסוגלים?
ומתוך כל אלה חזרתי לדבר שכמעט נשכח בשנים האחרונות.
הספר.
גם בעולם של בינה מלאכותית, סרטונים ורשתות חברתיות, הקריאה נשארת אחד הכלים החשובים ביותר לפיתוח חשיבה עמוקה. מורה שקורא בעצמו, שמפנה תלמידים למקורות, שמשווה בין רעיונות ומעודד קריאה ביקורתית, מעניק להם מתנה שתלווה אותם הרבה מעבר לבית הספר.
כשהחניתי את המכונית כבר ידעתי פחות או יותר מה אומר לסטודנטים. לא רציתי לדבר איתם רק על הוראה. רציתי לדבר איתם על אחריות.
האחריות לבנות שיעור שבו יש משמעות.
שבו יש מחשבה.
שבו יש מקום לטעות.
שבו כל תלמיד מרגיש שרואים אותו.
כי בסופו של דבר, שיעור טוב אינו רק שיעור יעיל. הוא אינו רק שיעור חדשני. הוא אינו רק שיעור מעניין. שיעור טוב הוא שיעור אנושי. שיעור שמאמין בתלמידיו. שיעור שמאפשר להם לגדול.
כשנכנסתי לכיתה באותו בוקר הבנתי שהתשובה שחיפשתי לאורך כל הדרך אינה מורכבת במיוחד.
מורה אינו נמדד רק במה שהוא מלמד.
הוא נמדד בעיקר בשיעורים שהוא משאיר בזיכרונם של תלמידיו.
כי נוסחאות נשכחות. תאריכים נשכחים. אפילו ציונים נשכחים.
אבל שיעור שבו תלמיד הרגיש שסומכים עליו, מאפשרים לו לחשוב ומאמינים ביכולתו, עשוי להישאר איתו שנים רבות.
לפני שמתחילים לחשוב על היחידה הבאה, המצגת הבאה או המבחן הבא, אולי כדאי לעצור לרגע ולשאול:
אולי אין תשובה אחת לשאלה "איזה שיעור צריך להיות?" אבל יש שאלה אחת שכדאי שכל מורה ישאל את עצמו שוב ושוב:
האם זה היה שיעור שהתלמידים רק עברו בו, או שיעור שהם באמת גדלו בו?
