הורים, תלמידים, מורים – איך פותרים את המשוואה הזו?

כשהייתי בכיתה ט' עברנו לשכונה חדשה. המשמעות היא - בית ספר חדש. הגעתי עם אמא שלי להירשם לכיתה י'. כאשר המנהלת בחנה את התעודה שלי, נמחק לה החיוך. היא פנתה לאמא שלי ואמרה בקול עצוב, מודאג ומלא ברחמים: "אני מצטערת, אבל עם כאלו ציונים, ניאלץ להשאיר אותה כיתה." אמא שלי הצטרפה לאותן הבעות פנים של המנהלת.

כך התחלתי, שוב, את כיתה ט' בבית ספר חדש – בתחושה שמשהו בהתנהלות הלימודית שלי גורם לאנשים סמכותיים להיות מודאגים ועצובים. בגללי.

כשאנחנו מדברים על הקשר בין הורים, ילדים ובית הספר, נדמה לעיתים שהקשר הזה מסובך. יש מתחים, אכזבות, ציפיות שלא מתממשות, ואי נוחות באוויר. על אחת כמה וכמה בימים מורכבים אלה, כשהגבולות מיטשטשים ולעיתים אף מתערערים מהיסוד. הורים ממתינים שהגל הזה, שנקרא בית ספר, יעבור. אולם במקרים כגון בעיות משמעת, חוסר תפקוד בלימודים והיעדרויות, ההורים באופן אוטומטי, לעיתים מרצון ולעיתים מאי רצון, נכנסים למשוואה המאתגרת הזו.

איך מתחילים לפתור את המשוואה?

ברגע שהילד.ה נמצאים בתיכון, כולנו – ההורים, המורים וגם הם – מדברים ומכוונים למבחני הבגרות ותעודת הבגרות. אפילו תוך כדי המלחמה, התלמידות והתלמידים ממשיכים ללמוד ולחשוב על הבגרות המתקרבת, כי בסופו של דבר היא מסמלת את העתיד שצפוי להם. ההישגים שלהם מסמנים בעיני כולנו איזו עבודה תהיה להם, כמה הם ירוויחו, במה יעבדו, לאיזו פקולטה יתקבלו – לאילו בני אדם הם יצמחו להיות.

התלמידים מוערכים על פי ציונים, יחידות לימוד, מגמות נחשבות יותר או פחות. אם היא לומדת חמש יחידות מתמטיקה ונמצאת במגמת פיזיקה, היא תקבל קולות אהדה. לעומת זאת, אם המתבגר שלנו ירד הקבצה באנגלית או במתמטיקה, זה עלול לגרום הן למורים והן להורים להיות מודאגים.

לבית הספר כמערכת הישגית יש הקבלה לחיים האמיתיים בחוץ. החוקים והנורמות, יחד עם חיי חברה, אמורים לשקף לילדים יכולות, תחושת מסוגלות, התמדה, עקביות. ולכן, כאשר הילדים נכנסים לאותה מערכת, חשוב לזכור שהם מתמודדים עם כמה דברים במקביל. הם מנסים להצליח בחיי החברה, בתוך ומחוץ לבית הספר, והם גם רוצים להצליח בלימודים. ולא תמיד ולא לכולם זה עובד יחד.

החל מהשבעה באוקטובר הילדים של כולנו מנסים לחזור לשגרה תוך כדי אזעקות וחדשות רעות. כאן אנחנו, הורים ומורים, נכנסים לתמונה. כמבוגרים האחראים, בידינו לתווך למתבגרים את אותו "גם וגם" – לא להתמקד רק בהיבט הלימודי אלא בכל המכלול שקיים בתוך בית הספר, מתוך ההבנה שיש קשר בין הדברים.

בית הספר הוא לא רק לציונים, שם לומדים על החיים האמיתיים.

להגיע אל התלמידים מזווית אחרת    

היה לי פעם תלמיד ששיעורי הספרות כלל לא עניינו אותו. מדי פעם קפץ לביקור, וכשנכח היה על תקן נפקד. באחד מהשיעורים שזכיתי לראות אותו, שמתי לב שהוא שוקד במרץ ובריכוז מעל שרטוטים. על השולחן היו מחשבון, סרגלים באורכים שונים – שום קשר בין הציוד המדובר לבין ספרות.

התקרבתי להבין מה תופס כל כך את תשומת ליבו, והוא סיפר לי בעיניים בורקות שנבחר להיות הפרויקטור של הפורימון בשבט הצופים. השרטוטים המדויקים היו אמורים לעבור את אישורו של מהנדס העיר. לא יכולתי שלא להתרגש מהשקדנות והרצינות שהפגין ומכך שנמצא ראוי לתכנן מבנים עבור הצופים.

גיליתי עניין אמיתי במשימה שלו. ומאותו שיעור, הוא מצא לנכון להגיע לכל השיעורים כדי לעדכן אותי בהתפתחות. בשלב מאוחר יותר כבר נוצר אמון בינינו, ושיעורי הספרות עבורו היו הרבה מעבר לבחינת הבגרות.

תלמידים יכולים להצליח בתוך המערכת ההישגית אם אנחנו נצליח להתעניין בעולמם האחר – ויש להם כזה – בלי לנהל "פנקסנות" בהתאם למצבם הלימודי. כשאנחנו, כהורים וכמורים, מראים להם שאנחנו מודאגים, הם שומעים שלא סומכים עליהם. והם מתחילים להאמין שהם כנראה לא יצליחו, כי הציונים משקפים אולי משכורת, תקשורת עם בני אדם, שינון ושקידה, עצמאות, עמידה ביעדים, ועוד אלף ואחת דברים שהם רואים בכל פעם שבית הספר נכנס לשיחה שלנו איתם.      

וכאשר אנחנו כמורים מזכירים להם שהם נכשלו, אנחנו מזכירים להם כמה הם לא טובים מספיק. אולם התפקיד שלנו, מורים והורים כאחד, הוא לשקף להם אילו כוחות יש בהם. ילדים רוצים שיזכירו להם במה הם טובים. גם כשהם מפשלים. התפקיד שלנו זה להחליט שרואים את הניסיון, את המאמץ, את ההשתדלות. גם אם הם נכשלו בבחינה והגיעו באיחור או אפילו הבריזו, הם ירצו לדעת שיש להם על מי לסמוך ושאנחנו לא מסתובבים עם פנקס פתוח.

לגלות עניין אמיתי: תלמידים יכולים להצליח בתוך המערכת ההישגית אם אנחנו נצליח להתעניין בעולמם האחר.

אז מה עושים?

1. דואגים להיות בשיתוף פעולה עם המורים וההורים. לעדכן על כל שינוי שחל אצל הילד.ה.
2. מחליטים שלא רק מעירים אלא גם מאירים להם על נסיונות של השתדלות ומאמץ.
3. מגלים אמפתיה על כל "נפילה" של איחור/הברזה. לא מתעלמים ולא מקלים ראש, אבל אפשר לנסות לשאול אותם: "אני מבינה שלא הגעת היום לבית הספר כי...?" (תנו להם להשלים לבד מה הסיבה).

כמורה, מצאתי שבכל פעם שהייתי אומרת לתלמיד שהבריז שהוא היה חסר לי היום בשיעור, הוא היה מגיב אחרת. היה שם ברק בעיניים. כאשר הם הגיעו לשיעור, אמרתי שאני מעריכה את המאמץ כי אני יודעת עד כמה שירת ימי הביניים יכולה להיות משעממת.

כהורים, יש לנו תפקיד בשמירה על יחסים טובים עם הילדים שלנו. ילדים צריכים לשמוע שרואים מאמץ או רואים כמה קשה להם כי משעמם. ילדים צריך להרגיש שרואים ומבינים אותם בבית בלי קשר למספר היחידות או הציונים.

וכיצד ניתן להתמודד עם מקרי קיצון של חוסר תפקוד לימודי?

כמורה:

1. תדברו איתם בגובה העיניים. אל תדברו אל התלמידים אלא עם התלמידים, בשאיפה לקיים דו-שיח ולא מונולוג.
2. תאפשרו להם, במובן המטאפורי, מועד ב' - כל יום הוא הזדמנות להתחיל מחדש (וסליחה על הקלישאה, אבל זה באמת כך).
3. תתעניינו בהם. הם חווים אחרת את החדשות, את המלחמה. תנסו להתעניין בעולמם – זה יכול לעשות הבדל גדול.

כהורה:

1. תנסו לייצר הפרדה בריאה בין בית הספר והבית. הגדירו מראש זמנים מתאימים לדבר על הדברים הללו – ילד שהבריז משיעור לא ירצה לשמוע ביקורת על ההברזה בארוחת הערב, והמסר שרציתם להעביר יתפספס בשל התזמון הלקוי.
2. אל תענישו אותם על אי הצלחה בלימודים – זה לא הפתרון למצב.  
3.  תתעניינו במה שקורה בבית הספר, אבל לא ממקום ביקורתי ושיפוטי, ולא רק מה שקשור למבחנים וציונים – יש היבטים נוספים, בעיקר בימים אלו. בכל זאת, הם מבלים שם כמה שעות ביום.
4. גם אם אתם פחות מתחברים לשיטת החינוך של אחד המורים, בבקשה תחסכו את דעתכם מהילד.ה. תקשיבו לתלונות שלהם ואל תוסיפו שמן למדורה. זה פוגע ומחליש את סמכות המורה.

את סוף כיתה ט' סיימתי בהצטיינות יתרה. המחנכת שלי הייתה האדם, המבוגר, המשמעותי ביותר שהכרתי. היתה שם התעניינות, שיחה בגובה העיניים ובעיקר עיניים טובות. בכל תורנות הפסקה שלה, היינו יושבות יחד ומקשקשות על דברים שכלל לא קשורים ללימודים – וזה עשה את כל ההבדל גם בין כותלי בית הספר.