חינוך במלחמה: מה קורה בעולם? (חלק א')

כתוצאה מאירועי השבעה באוקטובר, ישראלים רבים חיים במצב של עקירה (או פליטות זמנית) באופן שמשבש את אופי חייהם בצורה משמעותית. ביניהם יש לא מעט ילדים ובני נוער. מענה וגישה חינוכית מתאימה כלפי הפליטים הם חשובים ומהותיים בתקופה זו, כאשר תלמידות ותלמידים לא יכולים לקבל גישה לפעילויות חינוך, וגם כאשר אלו זמינות, הן לא מתקיימות באותה המתכונת אלא בצל המשבר. בנוסף, הילדים מתמודדים עם טראומה שיכולה להשפיע על התנהלותם בטווח הקצר והארוך גם יחד.

במחקר מיוחד שאופיר מרר ערך בשיתוף עם קרן טראמפ למצוינות בחינוך, המבוסס על סקירת ספרות, מקרי בוחן ומחקרים שונים, התאפשר ניתוח ראשוני ביחס לסיטואציות דומות שהתקיימו ברחבי העולם. מטרת המחקר הייתה לאתר הנחיות וכלים שונים לטובת שימוש מקצועי בשטח, כמו גם לקדם את הנגשת הידע בנושא.

רבע מילארד תלמידים נפגעי מלחמה

הניתוח מצא כי יותר מ-224 מיליון ילדים בגילי בית הספר היסודי והתיכון נפגעו ממשברים שונים ברחבי העולם. מתוכם, בערך 78 מיליון ילדים נמצאים לחלוטין מחוץ למערכת החינוכית, וכ-119 מיליון תלמידים מושפעים באופן ישיר ממשברים הגוררים אותם ליכולות נמוכות באוריינות, מתמטיקה והבנת הנקרא, וזאת למרות העובדה שהם מגיעים לבית הספר.

על פי מחקרים שונים, נראה כי ברחבי העולם קיימים כיום כ-14 מיליון פליטים מדינתיים בגילי בית הספר, בהם חלוקה שווה של בנים ובנות. ילדים פליטים במסגרות כאלה נמצאים בסיכון גבוה בבירור של החמצת חינוך איכותי ובעלי סיכוי גבוה פי שניים להיות מחוץ לבית הספר. פליטות מדינתית משפיעה על חינוך הילדים במובנים רבים, בהם צמצום הגישה וערעור ההיבטים הפיננסיים, האיכות והאופן שבו מערכת החינוכית מנוהלת.

תלמידות מועדות לסיכון גבוה יותר מאשר תלמידים  

ניתן להעריך כי שגרת הלימודים של מרבית הילדים באזורים אלו מופרעת, בין אם לימים או שבועות בודדים, אך במקרים רבים זו יכולה להתארך לשנים רבות ולהוות פגיעה משמעותית בהמשך פיתוחם האקדמי, החברתי והכלכלי. הסכנה ממצבים אלו משפיעה יותר על ילדות ונשים, שהן בעלות סיכויי פגיעה הגבוהים פי חמישה ועם סיכויי נשירה משמעותיים מאשר מקביליהן הגברים והילדים. 

עיקר האתגרים שזוהו הם: חוסר זמינות בתשתיות (פיזיות ווירטואליות); בטיחות בסביבת הלימודים (פיזית ומנטלית); צורך במענה לוגיסטי (ובכך גם מול תיעוד ואישורים); הכשרת מורים והעסקת מורים במערכות החינוך; שפה ויכולת הנגשת הלימודים; עלויות כלכליות; וחוויה כללית. 

במצבי מלחמה, לתלמידות סיכויי פגיעה גבוהים פי חמישה וסיכויי נשירה משמעותיים מאשר לתלמידים.

הבעיה העיקרית: סוגיית החינוך נדחקת לשוליים בעיתות מלחמה 

במסגרת הניתוח נדגמו מספר רב של מודלים שנועדו לסייע למורות ומורים לאתר סוגיות שונות של טראומה ביחס לסיטואציה, וצוינו מספר אינדיקטורים וצעדים קונקרטיים שיכולים לסייע בטווח המיידי והארוך. מניתוח המקרים הבינלאומיים, מסתמן כי על מערכת החינוך להיות פרואקטיבית, נגישה ומתמשכת, באיכות גבוהה, תואמת מגדר וגיל, מכילה ומאפשרת, ולהינחן בראייה ארוכת טווח.

החינוך עצמו מהווה נקודת עוגן משמעותית לתלמידות ותלמידים שחוו טראומה, ומדובר מסגרת משלימה הכרחית. למרות זאת, ניתן לראות כי במרבית המקרים והקונפליקטים, סוגיית החינוך אינה נתפסת כמשמעותית ביותר במענה הישיר והמיידי, וזאת חרף העובדה שהוא מזוהה כמשמעותי מאוד להצלחת הילדים והנוער בהמשך דרכם בעתיד. אי השקעה בחינוך, כמו גם מחסור במתן כלים ייעודים לסגל החינוכי, בדמות תקציבים, כוח אדם ורכיבים שונים להתנהלות השוטפת, יכולים לגרום לכך שאותם ילדים יישארו מאחור.

איך לנהל חינוך בעת משבר מלחמתי בפועל? 

המחקר בחן את התנהלותן של מערכות החינוך השונות ברחבי העולם (על כך נספר לכן.ם במאמר הבא) בכמה מוקדים עיקריים: פקיסטן, קולומביה, ארה״ב, סומליה ואתיופיה. ניתן להצביע על כמה פעולות אופרטיביות ייעודיות שיכולות לסייע לפעילות המערכת החינוכית מול התלמידים וההתמודדות עם המשבר. ביניהן:

• מיקוד ותיעדוף אוכלוסיות צעירות כדי לספק פתרונות חינוך ייעודיים.
• העסקה ישירה של מורים וסגל חינוכי שהן.ם פליטים, בדגש על מורות, במקומות המגורים של הפליטים.
• סיווג ושילוב תלמידים לפי קבוצות גיל ומתן מענה ייעודי לכל קבוצת אוכלוסייה. התאמת הסילבוסים בהתאם ליכולות התלמידים בעת הנוכחית.
• אספקת תעודות ואישורים שונים זמניים, כמו גם ויתור זמני בצורך לתעודות בעת הרישום, והערכה ייעודית מותאמת לצרכי התלמידים.
• מעקב ובקרה אודות מתן מענה חינוכי ללא עלות וקידום תהליכים לטובת הסברה ייעודית על המצב הנוכחי, זכויות וחובות של התלמידים והמשפחות. אלו כוללים גם מתן מענה ייעודי לווידוא הגעה רציפה לבית הספר על ידי גורמי חינוך וצוות בית ספרי משלים.
• אספקה של שירותי לימוד אלטרנטיביים (כדוגמת לימודי ערב או תוכניות ייעודיות) לאלו אשר לא יכולים להגיע למסגרות המסורתיות).

לחשוב מחוץ לקופסה וללמוד מחוץ למסגרת.

נראה כי מערכת החינוך בישראל אימצה חלק מהצעדים המצוינים לעיל, אך ישנה עוד דרך ארוכה עד שנצליח לשקם את החינוך בארץ ולגשר על הפערים שנוצרו בעקבות המלחמה. המסקנה העיקרית היא לא לדחות את החינוך ל"אחרי המלחמה" ולהבין שמדובר בסוגייה מהותית שמשפיעה הן על ההווה והן על עתידה של מדינת ישראל.

המאמר מבוסס על מחקרו של אופיר מרר בשיתוף עם קרן טראמפ למצוינות בחינוך.