נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
באחד השיעורים, התפתח שיח על מחשבים בבית הספר ובבית. כשסיפרתי לתלמידים שבילדותי מחשבים לא היו נפוצים כמו היום, אחד מהם שאל בתדהמה: "אז מה עשיתם כשלא היה בית ספר?" כשהסברתי שפשוט למדנו, תלמיד אחד שאל: "מה? למדתם שנה שלמה? רציפה? בלי מלחמה באמצע?"
צחקתי, אבל זו אולי תמונת המצב המדויקת ביותר של החינוך בישראל כיום: מציאות שבה עצם קיומה של שגרה כבר נשמע לילדים כמו משהו שצריך להסביר.
בשבעה באוקטובר 2023 העולם קרס לתוך עצמו. היום, שלוש שנים אחרי, עדיין ישנה תחושה של בלבול וחרדה כשחולפים על פני אנדרטאות ושלטים עם פנים מחייכות. תמונות והודעות שנשלחו באותו היום מחזירות אותי אחורה לאותה תחושת חוסר אונים ופחד. אני מרגישה אותה בעצמותיי.
החיים השתנו לגמרי בנגב. כל זיכרון שעולה מביא עימו מילים כמו הפקרות, חטופים, טבח, לצד זאת, בימים אלו כאשר נשלחות ההזמנות לאזכרות אני רוצה להתרכז במה שכן הצלחנו לשפר. חשבון הנפש החינוכי שלי צריך להביא עימו גם את הדברים הטובים.
באותה השבת הייתי בצפון, באולגה, בנופש צבאי למפקדים במילואים. האיש שלי, אב ילדיי, היה אז רב סרן במילואים. היה לנו סוף שבוע קסום עם אנשים נפלאים, מלח הארץ, שהתאחדו לצחוק ולשמוח. המחשב הנייד שלי היה איתי כי עבדתי על הכנת יחידת לימוד בנושא "מינים פולשים" (עד היום לא ברור לי אם זה מצחיק או עצוב). חיכיתי בקוצר רוח ליום ראשון.
במהלך הימים הבאים קיבלתי אינספור הודעות ושיחות שלעולם לא האמנתי שאקבל. שלוש שיחות שינו עבורי הכול והשפיעו על התנהלותי בימים הקשים מנשוא שבאו אחר כך. היום אני יכולה לומר שהשיחות הללו, נוראיות ככל שהיו, האירו עבורי את הדרך הנכונה עבורי.
בבוקר קיבלתי טלפון שבו הודיעו לי שאופיר נרצח. אופיר ליבשטיין ז"ל היה ראש מועצת שער הנגב. במועצה של אז היה ריח של שינוי באוויר, הגישה החינוכית של חינוך מבוסס מקום והאופטימיות שלו סחפו את כולם. אופיר היה מנהיג עם חלומות גדולים, אך היה גם אדם אכפתי וקשוב, אחד שידע לומר בדיוק את מה שצריך להיאמר. שמו היה הראשון שפורסם בשורה של שמות רבים, רבים מדי.
כששמעתי מה שקרה, התיישבתי על גרם מדרגות ובכיתי. הוצפתי בייאוש. לא ידעתי מה לעשות. כשהטלפון הנייד שלי צלצל אפילו לא טרחתי לראות מי מתקשר עכשיו. פשוט עניתי, מתקשה לנשום, לא מצליחה לדבר. אני שומעת את קולו של אחי הגדול שאז היה בשליחות בדרום אפריקה עם משפחתו. צעקתי לו שאופיר מת ושהשכנים שלי מתקשרים ושיש מחבלים באופקים ומה אני צריכה לעשות. אחי תמיד היה זה שמאפס אותי, זה שאומר את מה שצריך להיאמר. אחי אמר לי בקול החלטי וברור: אין לך את האפשרות ליפול. נושמים וממשיכים הלאה. זה עוד לא הזמן להתאבל.
הבנתי באותו הרגע שיש לי יכולת לעשות דברים שלאחרים אין. להקשיב, להכיל, להרגיע. העולם קרס, אבל אני עדיין עמדתי. יכולתי להיות אי של שפיות. זה לא הייתה בחירה, זו הייתה חובתי להיות שם בשביל הילדים שלי (הפרטיים והתלמידים) אני לא אפול כי יש לי תפקיד, יש לי משימה.
יום ראשון השעה 6:00 בבוקר אחרי לילה עצוב ומפחיד, נכנסה הודעה חדשה: "אני מצטערת לבשר שליאורי נפל בקרב."
קוראת.
מניחה את הנייד.
קוראת שוב.
לא מאמינה.
ליאור בן יעקב ז“ל, בן דודי הגיבור, נפל כסגן הרבש"ץ במושב ישע בעודו מגן על משפחתו וחבריו. בן 44 היה במותו. בנופלו נעלמה קרן שמש מהעולם הזה. הוא האיר את העולם בצחוק שלו, בהומור ובאהבה.
בבכי ובלב שבור המשכתי. הכנתי לילדים ארוחת בוקר, חייכתי אליהם. התקשרתי לתלמידים, לחברים ולצוותי הוראה לסייע ולתת כל מה שרק אפשר. המשכתי להקשיב לאנשים שעולמם חרב. המחיר שאנו משלמים הוא קשה מנשוא, נוראי, אך החיים לא יפסיקו, הם חייבים להימשך כדי שמותם לא יהיה לשווא. נכון שזו קלישאה, אבל זו קלישאה מדויקת, ליאור נפל בהגנה על משפחתו וחבריו, מי אנחנו שנחליט לעצור?
חברתי הטובה מתגוררת באחד מהקיבוצים בעוטף ולא יצרה קשר. באותה שבת חברותיי ואני שלחנו לה הודעות רבות. לא זמינה, לא עונה. בחצות שלחתי לה "הכול בסדר??" אחרי 9 שעות קיבלתי תשובה: "שום דבר לא בסדר". בעלה נעדר, הבית שלהם הרוס. היא וילדיה היו סגורים בממ"ד מעל 10 שעות.
יש לי אהבה גדולה לחברה שלי. אהבת נפש. כשקראתי את ההודעה, חוסר האונים הציף אותי כמו גל חום, לא הרגשתי משותקת, ממש הייתי משותקת. לא יכולתי לעשות בשבילה כלום.
היינו משוחחות לילות שלמים, שיחות של שעות על החיים, החלומות המשותפים שלהם ושלנו. מה נעשה כשהוא יחזור. מצאנו יחד היא ואני, את הדרך לעזור זו לזו. הייתי לצידה והיא הייתה לצידי גם כשהסיפור שלה נגמר בטרגדיה.
למדתי לנסות להשפיע במקומות בהם אני יכולה להשפיע.
שלוש שיחות משנות חיים שלימדו אותי תורת חיים שלמה ומסועפת:
קצרה היריעה מלתאר את השינוי שחל בי. חשבון הנפש נעשה בכל רגע, לאורך כל המערכה, בכל הדרכים. הדמעות שלנו יכלו למלא את הכינרת פעמיים או שלוש. אבל האם מערכת החינוך כמערכת עשתה חשבון נפש?
הבעיות הן אותן הבעיות: קשיי משמעת, רמה לימודית נמוכה, חוסר במורים, כיתות גדולות ועוד – אבל מה כן למדנו?
למדנו שמערכת החינוך היא עמוד השדרה של מדינת ישראל. אמירה זו הוכיחה את עצמה כמעט בכל מקום שבו הקמת מסגרות חינוכיות הייתה בין הדברים הראשונים והבהולים לעשות.
למדנו שלמידה פרונטלית ולמידה מרחוק לפעמים נותנים מענה שעוזר לילד להבין שהוא חלק. שיש חשיבות גדולה להבנה שאנחנו חלק מקבוצה גדולה יותר – רקמה אנושית אחת חיה.
למדנו שיש פתרונות יצירתיים להכול – שילוב ילדים בבתי ספר אחרים, הקמת בתי ספר במלונות, פתיחת בתי ספר בבתי הילדים בקיבוצים.
למדנו שניתן לתת מענים רגשיים (לפחות כעזרה ראשונה) לכל מי שזקוק לכך.
למדנו שגם אם משרד החינוך אינו נותן מענה – אנשי החינוך נותנים אותו.
אין ספק, יש לנו הרבה מאוד מה לשפר, לכולנו, כמערכת וכיחידים. אך כשאני נזכרת איפה היינו, אני מוצפת בהערכה אדירה לכל כך הרבה אנשים ונשים במערכת החינוך ומחוצה לה.
חינוך זה אנשים. זה אני ואתה ואת וכולנו. הצלחנו ליצור פה משהו שלא היה יכול לקרות בשום מקום אחר, האהבה שלנו, הרצון שלנו לתרום ולתת לילדים ולמדינה, היא הנכס של מדינת ישראל.
באיזה עוד מקום מורה ייצא למילואים ותחליף אותו מורה עם תינוק בן חודש? (קרה בבית ספרנו עם המורה מהכיתה המקבילה) באיזה עוד מקום תתקשר אמא למורה ותאמר שהילד במצוקה אדירה והמורה תגיע אליו לקצה השני של הארץ? באיזה מקום יקבצו את כל הילדים יחד מכל קצוות הארץ רק כדי שיזכו להיפגש אחרי חמישה חודשים? באיזה מקום יתארגנו המורים מרצונם לבקר את תלמידיהם בקצוות הארץ?
עד היום אנו שומעים סיפורים על אנשים גיבורים שעשו ועושים הכול כדי שכולנו נוכל לשמור על שגרה מסוימת. גם אנשי הוראה רבים נסעו בדרכים ארוכות כדי להגיע לתלמידיהם, הקדישו זמן רב ומחשבה על לעשות עוד קצת טוב. עוד קצת לסייע, עוד קצת שגרה.
איזו זכות נפלה בחלקי, לעשות למען אחרים, לעשות למען המדינה. אני מברכת ומודה שזכיתי להבין מה השליחות שלי. כמה טוב לעבוד עם הלב.
