ישראל במלחמה
"ומטרת החינוך היא: לא הקמת רעש, ולא קריעת נעליים, לא ציות ומילוי פקודות, לא ביקורת, אלא אמונה, שהכול דורשים רק את טובתו, וזאת היא כוונתם" – יאנוש קורצ'אק
לאחרונה ביקרתי בכיתת חינוך מיוחד בשכבת י"א בבית ספר במרכז הארץ. החוויה הייתה מטלטלת. נדהמתי לראות נוער שמתקשה מאד בקריאה, עם ידע מועט עד בורות בכל הנוגע למתרחש במדינתו אך עם דעות קיצוניות, ולצד כל זה חוסר בטחון ביכולתו ללמוד. עם תום השיעור שהועבר על ידי מורה מדהימה, ניגשתי לשאול אותה, כיצד זה קורה? היכן איבדנו את הילדים הללו בדרך? איך מורים לאורך השנים לא זיהו את המצב ונתנו לילדים הללו להתדרדר למצב שנושק לבורות?
אלפי מסמכים נכתבו על החינוך במהלך ההיסטוריה האנושית, מורים עוברים הכשרה ארוכה לפני תחילת עבודתם וגם במהלך עבודתם ממשיכים בהכשרה ועוברים השתלמויות רבות אבל למרות זאת עדיין אנחנו רואים תלמידים רבים מדי אשר "נפלטים" ממעגל החינוך, הלכה למעשה. המערכת והתלמידים מוותרים זה על זו והחינוך של אותם ילדים יתבצע על ידי "הסביבה" אליה ינדדו.
בשנים האחרונות עוסקת מערכת החינוך בניסיונות רבים להתאים את עצמה לעולם המשתנה, למהפכה הדיגיטלית ולדור ה-Z וה-אלפא. שיח רב מתקיים סביב שיטות למידה חדשניות ועל סביבת למידה חדשנית. אך האם כל זה מספיק? האם רק אמצעים טכנולוגיים הם הביטוי או הדרך להצלחה בחינוך? אני מבקש להניח בצד לרגע את כל הדרכים החדשניות ללימוד מקצוע זה או אחר. כמו גם את שיטות הלמידה החדשניות שמבקשות ליצור עניין וקשב אצל התלמידים. במאמר זה אנסה לשקף את החשיבות שאני רואה לחניכה וגישה מתאימה של הדמות המחנכת לנחנך, על מנת להצליח לבצע חינוך במסגרות שונות.
תפקיד המורה כדמות מחנכת
במהלך השנים בהם אני עוסק בחינוך נחשפתי לדילמות והשקפות מגוונות על מטרות החינוך ועל הדרך לממשן. בין הדילמות בהן נתקלתי:
אם נביט על התיאוריות חינוכיות ונחלקן על פי מטרות חינוכיות, נוכל להבחין בין הזרם הביהויוריסטי, הרואה את המטרה החינוכית כסוציאליזציה של הפרט בחברה, לעומת גישות הרואות בחינוך אמצעי למימוש הפוטנציאל ההתפתחותי של הפרט. באחרונה בולטות גישות פרוגרסיביות או הומניסטיות-דמוקרטיות המציגות את מעורבות המחנך באופן פעיל יותר, ובעיקר בתפקיד של מנחה. על פי גישה זו, החינוך עוזר לילדים ולילדות להשיג רמות גבוהות יותר של התפתחות, אם מאפשרים להם התנסות ואינטראקציות עם הסביבה הפיסית והחברתית. מתחברת לכך גישת ההתאמה ההתפתחותית הנשענת על התיאוריה של פיאז'ה הטוענת כי הידע נבנה באמצעות הפעילות החופשית של הילד/ה. לא מצפים מהילדים והילדות להתאים עצמם למסגרת החינוכית, אלא מצפים מהמחנכת להתאים עצמה לצרכים הייחודיים של כל ילד וילדה ולתכנן בהתאם לכך את העבודה. אני מוצא כי הדרך הנכונה מצויה בשילוב בין הגישות תוך מתן עדיפות לגישה הפרוגרסיבית ומתן דגש להתאמה ייחודית של המחנך את עצמו למול הנחנך.
המורה כמודל חינוכי
"את תהיי תמי המטפלת ואני אהיה גלית הגננת, את מקבלת את הילדים בבוקר ואני אקרא לשיחה אישית את .." לאחרונה יצא לי להתבונן ולהקשיב למשחקי ילדים (גילאי 4-5) מדהים לראות את השתקפות הסביבה החינוכית בהתנהגותם ובעיקר במשחקיהם של הילדים. שיחה והתבוננות זו מבליטות מיד את הדמויות החינוכיות המשפיעות ומעצבות את אותם ילדים. באותה עת נשאלת השאלה, עד כמה החינוך המשתקף אצל הילד בוצע בתודעה ובכוונה של אותן דמויות. או עד כמה זכה כל ילד לחידוד החינוך הייחודי הנדרש והמתאים לו ?
במסמך זה אגדיר חינוך כ-"תהליך של שינוי, בו האדם ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. באופן זה ניתן לראות את החינוך כמצבור של פעולות, המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו". ברצוני להפנות את תשומת הלב לכך שעל העוסק בחינוך חלה המשימה החשובה אך הסבוכה לתמוך ולסייע בתהליך עיצוב אישיותו של הלומד באופן הייחודי והמתאים לו, זאת על ידי פעולות אקטיביות ופסיביות (כדמות בחייו של הנחנך, כל מעשה ואמירה של המחנך בעלת השפעה על הנחנך)
המתבגר חווה סביבו עשרות ואולי מאות של דמויות ומודלים לחיקוי, במדיות השונות, ברחוב ובמוסדות החינוך – מגן ובית ספר דרך צבא ועד לאוניברסיטה, בפעילות אחר הצהרים, עם חברים וכמובן במשפחה המצומצמת והמורחבת. כל אלה יחד, באופן מכוון או לא, יוצרים מגע עם המתבגר, מגע אשר נצרב בדמותו של המתבגר ויהיה חלק מדמותו כבוגר. חשוב להדגיש ,כי חשיפה לדמויות מחנכות אצל רובינו לא נפסקת בשלב שלאחר האוניברסיטה אלא נמשכת אף בחיים המקצועיים והאישיים. עם זאת, מעל לכל, בולטת תרומתן החינוכית של דמויות חינוכיות מסוימות (הורה, מורה, מדריך, מפקד). דמויות אלו, לעיתים אף מכונות 'מנטורים', כאשר הן ניגשות למלאכת החינוך, עושות זאת על בסיס ניסיון עבר והכשרה מתאימה. משקל רב לשיטת חניכתן נובע מתוך אישיותן וראייתן החינוכית, אשר משפיעות יותר מכל על הדרך החינוכית ועל התוצאה החינוכית אשר מושגת ומתעצבת אצל התלמידים.
גישות רבות קיימות לדרך חניכה: מגישה מרוחקת ועד לגישה מחבקת ועוטפת. מגישה קונקרטית ועד לגישה מרחיבה ולא ממוקדת. האם יש דרך אחת נכונה המתאימה לכולם לאורכה ובגווניה של הקשת החינוכית? בחינה של דמויות חינוכיות שונות בחייו של אדם, תחשוף בפנינו קשת של דרכים וגישות חינוכיות. לדרך החניכה של דמויות חינוך מוגדרות כלפי התלמיד ישנה חשיבות מכרעת בהצלחתו של תהליך החינוך. אין זה משנה האם מדובר בחניכה למטרות מקצועיות – כגון לימוד שפה או למטרות ערכיות.
חינוך -מסע של פיתוח
ניסיוני בחינוך, הוביל אותי לראות את מלאכת החינוך כתהליך של פיתוח. יצא לי לראות תלמידים רבים אשר מתפתחים בקצב שונה ובכיוונים שונים. הדבר דומה לקבוצה של רצים למרחק רב. בדרכם ניצבים שערים רבים (אשר מיקומם הוכתב על ידי המערכת). עלינו כמחנכים לראות שאותם תלמידים חוצים את אותם השערים, לא כולם ינועו באותו שביל בין השערים ובחתך של זמן נתון לא כולם יהיו במרחק שווה מלפני או מאחורי השער. עם זאת המחנך ישאף לייצר את התנועה בין השערים בשבילים הנכונים ובזמן המתאים לכל תלמיד.
תלמיד לאורך שנות הלימודים בבית הספר צריך להשיג הישגים מקצועיים מסוימים אבל השאלה היא איך אני כמורה ניצב לצדו כדי לפתחו להישגים. הלכה למעשה משימתי היא להצליח להזיז קדימה את חניכי ולקדם אותם, בהתאם לאופיים הייחודי ולא כחלק מ"פס ייצור" תעשייתי המכוון לאחידות מחשבתית והישגית. אין זה אומר שלא יהיו נכשלים מקרב התלמידים, אין זה אומר שכולם יעברו את הדרך באותה דרגת הצלחה. חלק מהם לא יעמדו ברף המקצועי וחלקם לא יתקדמו בקצב מספיק מהר, אבל כולם יבצעו תהליך של התפתחות במהלך שנים אלה ויסיימו טובים משמעותית מהמקום בו התחילו.
