ישראל במלחמה
בשני צדי המתרס של עולם החינוך עומדים שני מחנות. שניהם נושמים חינוך, מאמינים בו ומשקיעים בו את מיטב מרצם וכישרונם. הם עושים הכל למען דור העתיד, אך גם כדי לנצח את המחנה היריב. לעתים, המחלוקת ביניהם כה עזה, עד שגצי המטוטלת ניתזים על גבם של המורים והתלמידים. מדינות שמצליחות בחינוך, הן אלו שהצליחו לגשר על הפער בין שני המחנות הללו.
משיחות רבות עם אנשי חינוך גיליתי שהדרך המהירה ביותר לזהות מי משתייך לאיזה מחנה, היא לשאול את השאלה: האם לדעתך 'תחרות' בחינוך זה דבר טוב או רע?
מימין ניצבים אלו המשיבים 'טוב' ומאמינים שהתחרות בחינוך מעודדת יוזמה, מצוינות וחתירה לשיפור ולהישגים. משמאל עומדים אלו העונים 'רע' וסבורים שתהילת הניצחון ותוגת ההפסד מסיטים את החינוך מהעיקר.
"התחרותיים" מסתכלים על העולם ורואים שהוא מלא במאבקים על הישרדות וצמיחה ובו יותר מדינות ואנשים, המתחרים על משאבים מוגבלים. לכן, הם גורסים, על התלמיד להתאמץ ולהצטיין בבית הספר, כדי להגיע לעמדת יתרון יחסי בכניסה לאוניברסיטה ולשוק התעסוקה. גם בתי הספר צריכים להתאמץ, וזו הסיבה שמערכות חינוך המצדדות בתחרותיים, מאפשרות להורים לבחור את בית הספר לילדם ומתגמלות את המורים לפי ביצועים ושיפור.
התחרותיים אוחזים בחשיבה כמותנית המבוססת על תוצאות מדידות, צמאים למידע, מנתחים, מפלחים ומשווים. רק על בסיס מידע מסוג זה הם מקבלים החלטות. מדיניותם נשענת על יעדים שאפתניים וסטנדרטים ברורים, המוצגים במונחים של הישגים לימודיים. התקדמות מערכת החינוך והתלמידים לעבר היעדים נמדדת למול אבני דרך באופן תדיר והשוואתי, כדי לשפר ולתקן תוך כדי תנועה.
לעומתם, עומד מחנה החברתיים. החברתיים רואים עולם שבו אי השוויון מחריף, פערים כלכליים מתרחבים ויותר אנשים משתרכים מאחור וזקוקים לעזרה. הם רוצים לחנך את התלמיד להיות אדם ערכי ואכפתי שאינו מנוכר לסביבתו ודואג לזולת. הם מאמינים שבכל תלמיד חבוי כישרון שצריך לחשוף ולטפח, לחנוך על פי דרכו ולא להצעידו בכוח בתלם האחיד המשותף לכולם, המודד את כולם על פי סטנדרט אחיד
החברתיים מחזיקים בחשיבה איכותנית ותשומתית ותובעים חלוקה מאוזנת של המשאבים, תוך העדפה מתקנת לאוכלוסיות מוחלשות. הם תומכים בהתאגדות מקצועית ובחוזי העסקה אחידים למורים, מתנגדים לבחירת הורים את בית הספר של ילדיהם ולפרסום נתוני הישגים, פן תגבר התחרות ויתרחבו הפערים. הם גורסים שמדידה מובילה לרידוד המעשה החינוכי העשיר והמורכב ומעדיפים גישות אלטרנטיביות להערכה.
המדינות המצליחות בחינוך הבינו ששני המחנות צודקים, ובעיקר שאין תוחלת בהתשה הדדית. לכן הן מחזיקות בשני הדגלים, בלי לוותר על אף אחד מהם – גם שאיפה למצויינות וגם חתירה לשוויון. כל אחת מהן מצאה את הנוסחא המתאימה לה, שמאפשרת למורים להעניק מענה אישי לכל תלמיד בתוך מערכת גדולה עם סטנדרטיזציה.
המדינות שמצליחות בחינוך הבינו שמורה טוב עושה את כל ההבדל. לכן הן משקיעות בגיוס האנשים המוכשרים ביותר למקצוע ההוראה, בטיפוח המיומנות המקצועית שלהם ובתמיכה בעבודתם בשדה. האמון הציבורי במורים נשען על המקצוענות שלהם, כמי שיודעים לאבחן את היכולות והקשיים של כל תלמיד, להתאים את ההוראה לאופן החשיבה ולקצב שלו, ולהעניק לו משוב בונה ומחזק.
מערכות החינוך המשגשגות שמו את המאבקים האידיאולוגיים בצד, התפטרו מסיסמאות נבובות שנועדו לכסות על חובבנות והחליטו לקחת את החינוך ברצינות, בשתי הידיים וביחד. לכן הן מודדות בנחישות, אבל גם ברגישות, תוך ניסיון ליצור הערכה ומדידה שתופסות את המורכבות והעושר של המציאות בשטח, מלמדות ידע ומיומנות, אבל רק כבסיס לחשיבה והעמקה, ורוקמות שיתופי פעולה בין הורים, מורים, ממשלה, ומוסדות חינוך, ציבוריים ופרטיים.
וכעת השאלה מופנית בחזרה אלינו, הורים, מורים, חוקרים, או שרי חינוך. האם נרצה להמשיך להיות צודקים בדרכנו, או באמת לדאוג לעתידם של ילדינו? שאלו את עצמכם, האם בליבכם פנימה אתם יותר תחרותיים או יותר חברתיים? האם החינוך שאתם עושים הוא תחרותי או חברתי? וחשוב מכך, כיצד אתם מגשרים על הפער בין המחנות?
--
התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" לפני שנה
