ללמוד מהעולם
מאת: יגאל טרטקובסקי
האם מורים באמת מבינים את החוויה של תלמידיהם? בכדי לענות על שאלה זו התחקתה אלכסיס וויגינס, מורה בעלת 15 שנות וותק, אחר שני תלמידי תיכון למשך יומיים. משימתה הייתה לעשות כל מה שהתלמידים אמורים לעשות: להעתיק מהלוח, לעשות תרגילי מעבדה, לעשות מבחנים וכו'. את חוויותיה תיעדה בבלוג ולהלן ממצאיה העיקריים:
#1 - תלמידים יושבים במשך כל היום והישיבה מתישה אותם.
חוץ מההליכה מכיתה לכיתה, וויגינס מצאה את עצמה יושבת במשך כל היום. בסופו של יום אמרה שהיא "לא מאמינה כמה עייפה היא נהייתה במהלך היום". במקום עייפות "חיובית" של סוף יום פרודוקטיבי, היא חוותה עייפות אנמית ומעיקה. "אנו המורים נמצאים על הרגליים כל היום, זזים בעודנו מדברים, ניגשים לתלמידים. אנחנו שוכחים שהתלמידים אינם זזים כלל, וזה מתיש"
הפתרון שהיא מציעה מורכב מכמה צעדים:
1) לחייב התמתחות קצרה באמצע כל שיעור.
2) לשים סל קטן וכדור בכל כיתה ולעודד תלמידים לשחק בתחילת וסוף השיעורים.
3) לכלול בכל שיעור פעילות שמחייבת תלמידים לקום ולזוז.
קשה רק לשבת ולהקשיב כל היום
#2 - תלמידים מקשיבים באופן פאסיבי 90% מהזמן
רוב היום מורכב מ"ספיגת אינפורמציה באופן פאסיבי ללא התמודדות עימה", כותבת וויגינס. לתלמידים אחריהם התחקתה כמעט שלא הייתה הזדמנות לדבר ולתרום לשיעור במהלך היום. "זה גרם לי לחשוב על כמה מעט אוטונומיה יש לתלמידים, כמה מעט מהלימוד שלהם הוא בבחירתם ובאחריותם. הרגשתי רע במיוחד על כל ההזדמנויות שאני פספסתי כמורה במובן זה".
המלצותיה הן:
1) קיום "מיני שיעורים" בהם התלמידים פעילים ומקבלים הערכה המותאמת לסוגים שונים של למידה תוך כדי עשייה פעילה.
2) להשתמש בטיימר בשביל למדוד כמה זמן המורה הרצה ללא השתתפות התלמידים.
3) להתחיל כל שיעור בחלק של "שאלות מהותית" שמאפשר לתלמידים לקבל תשובות על שאלות שעלו להם בעקבות השיעורים הקודמים או שיעורי הבית.
לעודד תנועה והשתתפות פעילה של התלמידים
#3 - התלמידים מרגישים קצת כמו טרדה עבור המורים
"היה לי קשה לספור כמה פעמים אמרו לנו להיות בשקט ולהקשיב", אומרת וויגינס. "התחלתי לרחם על התלמידים, מכיוון שהבנתי שמה שהם מגיבים אליו הוא העובדה שהם צריכים לשבת ולהקשיב כל היום. זה דבר מאד קשה לעשות, ולא משהו שאנחנו מבקשים ממבוגרים לעשות על בסיס יומי". וויגינס גם הבחינה שהייתה כמות משמעותית של ציניות שהופנתה מהמורים אל התלמידים בביה"ס בו קיימה את הניסוי, והיא מודה שגם היא חוטאת בזה כמורה. לטענתה, הציניות יוצרת מחיצה בין המורה לתלמיד. "הייתי בלחץ ובחרדה. היו לי שאלות. אם הבנאדם שאמור לענות לי על השאלות הללו עונה לי עם גלגול עיניים, לא ארצה לשאול אותו שוב לעולם".
למען פתרון סוגיה זו היא מציעה למורים:
1) להשתמש בחוויותיהם כהורים כשהם עונים על שאלות בכיתה ולהפגין סבלנות ואהבה כלפי התלמידים.
2) להחיל מדיניות של "חוסר ציניות" בכיתה ולבקש מהתלמידים שיעירו להם על כך.
3) לאפשר זמן לשאלות לפני כל מבחן או פעילות.
בסיומו של הפוסט של כתבה וויגינס כי הניסוי שערכה עזר לה לפתח "הרבה יותר כבוד ואמפתיה כלפי התלמידים". היא מעודדת מורים נוספים לבצע ניסויים דומים ולחלוק את ממצאיהם עם קהילת המורים. הפוסט שלה זכה לקריאות רבות (כ650,000) ולתגובות של לא מעט מורים ברחבי העולם שבחרו לבצע את הניסוי בעצמם.
מה אתם חושבים על הממצאים וההמלצות שעלו מהניסוי?
