לקדם מצוינות
לרבים מאיתנו יש דמות נערצת אי שם בעברינו, כזאת שהשפיעה עלינו עמוקות והותירה בנו רושם, ולעיתים אפילו שינתה את מהלך חיינו. לא מעט מהדמויות הללו הן מורות ומורים, אשר הצליחו לגרום לנו להתאהב במקצוע מסוים, לחשוב אחרת, ובעיקר להאמין ביכולותינו. כזאת היא מרווה קולינס, מורה אפרו-אמריקנית שהיתה לאגדה מהלכת, ועל כל העוסקים בחינוך להכיר את סיפורה.
מרווה קולינס נולדה באלבמה, ארה"ב, בשנת 1936 לאם אינדיאנית ואב אפרו-אמריקני. בתקופה זו עדיין שררה אפליה קשה בארצות הברית, וכתוצאה מכך גם בתי הספר שנועדו לתלמידים אפרו-אמריקנים סבלו מתקצוב נמוך, מחסור בספרים ולעיתים בעיות תחזוקה קשות. כנגד כל הסיכויים ובזכות אמנותו של אביה בה, הצליחה מרווה להפוך למזכירה, דבר שהיה בתקופתו יוצא דופן. אך חלומה האמיתי היה ללמד והיא לא פסקה מלחשוב עליו ולשאוף להגיע אליו. על כן, לאחר שנישאה והביאה לעולם שלושה ילדים, מרווה מצאה עבודה כמורה מחליפה בבית ספר בשיקאגו, בו עבדה במשך 14 שנים.
שאיפותיה של מרווה קולינס לא תמו בכך, והיא החליטה לפתוח בית ספר משלה. עם 5000 דולר מכספי הפרישה שלה, הפכה את הקומה השניה בביתה לכיתת לימוד, ופתחה בית ספר קטן שנקרא: "Westside Preparatory School". בית הספר פעל בהתחלה במתכונת מצומצמת ולימד בשנותיו הראשונות רק תלמידים ספורים (ביניהם שניים מילדיה של קולניס). מרווה החליטה שבית הספר שלה יקלוט אליו רק תלמידים שהוגדרו כחסרי יכולות, לקויי למידה ולעיתים אפילו כ"כישלון" של בתי הספר בסביבה.
לאחר שנתו הראשונה של בית הספר התוצאות החלו להגיע - כל אחד ואחד מהתלמידים שיפר את ציוניו. התלמידים שנחשבו ל"מקרים אבודים", הצליחו בצורה יוצאת דופן. תלמידי כיתות ד', שבתחילת שנת הלימודים לא הצליחו לקרוא ולכתוב, דיקלמו סונטות של שייקספיר ופתרו משוואות מתמטיות מורכבות.
עם הזמן, שמו של בית הספר הלך לפניו ובעקבות ההצלחה בית הספר הועבר לצד הדרומי של שיקאגו ובמקביל נפתחו בתי ספר נוספים ב"שיטת מרווה קולינס" ברחבי המדינה. מרווה קולינס כיכבה בעיתונות האמריקאית ובשנת 1982 אפילו יצא לאקרנים סרט על חייה בכיכובם של מורגן פרימן וססיל טייסון.
התכנית "60 דקות" של רשת הCBS ביקרה בבית הספר של מרווה קולינס פעמיים במרווח של 16 שנים, ומצאה שבניגוד לסטטיסטיקה הרווחת באזורי בתי הספר של הרשת, כל תלמידיה עובדים ומצליחים בחייהם, בעוד חבריהם לשכונה מצאו את עצמם בפשע, בכנופיות ובמעגל העוני. בביקורם הראשון של מפיקי התוכנית הם פגשו בתלמידים שבכתה ג' אובחנו כגבוליים, ולאחר שנה בבית הספר של מרווה קולינס ציינו את שרלוט ברונטה ודוסטוייבסקי כסופרים האהובים עליהם. שש עשרה שנים מאוחר יותר, אותרו 23 תלמידים מתוך אותה כתה. חלקם עדיין בקולג', חלקם אנשי עסקים, ולא מעט עוסקים בהוראה. הם מתארים את הביטחון העצמי והאמונה שנטעה בהם המורה האהובה. כך למשל, כשנשאלו על תכניותיהם לעוד 10 שנים התלמידים לא הפסיקו לחלום: עורכי הדין שבהם שואפים להפוך לשופטים או מרצים. אחת המורות מתכננת לפתוח בית ספר כמו של מרווה קולינס, ותלמידה אחרת, שבגיל 6 כונתה בעלת "פיגור גבולי" ונאמר לה שמעולם לא תצליח לקרוא, חולמת על הקמת מקלט לחסרי בית.
מה יש בה, במרווה קולינס, שהצליח לעורר שינוי כה דראסטי גם בתלמידים שהמערכת ויתרה עליהם מזמן? ובכן, בדיוק זה- היא לא וויתרה עליהם, ולא הניחה להם לוותר לעצמם. מרווה האמינה שכל תלמיד יכול ללמוד, ושעל המורים לעשות את מירב המאמצים כדי שתהיה לו חווית לימודים מאתגרת וחיובית. לתפיסתה, תלמידים לא יכולים להיכשל. מי שנכשל הוא המורה, המערכת – אותם אנשים שמלמדים את הילדים שהם כשלונות. זאת ועוד, מרווה לימדה כל ילד שהוא יוצא דופן. שאין אף אחד כמותו בעולם. באחד מבתי הספר שלה, אשר מנוהל על ידי פטריק בנה, מתנוססת כתובת מעל הלוח: your I WILL is more important than your IQ.
תכני הלימוד שמו דגש על מתמטיקה, צלילים וקריאה. אשר לחמרי הלימוד- מרווה לא היססה ללמד את תלמידיה מכתביהם של שייקספיר, דנטה והומרוס, גם בגילאי היסודי. כשנשאלה כיצד הם מצליחים לזכור בעל פה ספרות קלאסית באנגלית עתיקה ענתה: "מעולם לא עלה בדעתי שלא יצליחו". לטענתה – אם תלמידים בני 10 יכולים לדקלם שירי ראפ מההתחלה ועד הסוף, אין סיבה שלא יוכלו להבין וללמוד כל טקסט אחר.
בנוסף, השתמשה מרווה בעונשים יצירתיים. כאשר תלמיד או תלמידה התנהגו שלא כשורה, הם נדרשו לכתוב מאה משפטים שיתארו מדוע הם טובים מדי כדי לעשות מה שעשו. יתרה מכך, על המשפטים להיות מסודרים בסרט אלפביתי: אני אגדי, אני בטוח בעצמי, אני גדול מהחיים, אני דגול, אני הכי טוב, וכן הלאה. אם המשיכו בהתנהגותם הבעייתית היה עליהם לכתוב הכל מחדש, ולהשתמש במשפטים אחרים. "לבסוף," מספרת מרווה "התלמידים אמרו לחבריהם- 'אני מפסיק את ההתנהגות הזאת כי נמאס לי לתאר לגברת קולינס כמה נפלא אני'".
מרווה בעצמה קוראת בין 12-13 ספרים בשבוע משום שהיא שואפת למצוינות: "התלמידים שלי לעולם לא אומרים: 'סיימתי'. כשהם מסיימים את עבודתם הם שולפים מהמדף ספר וממשיכים לקרוא.
נראה שהמילה "לא יכול" אינה קיימת בלקסיקון של מרווה קולינס, ולפיכך- אין מורים מחליפים. כאשר מורה נעדר- התלמידים מלמדים את עצמם, מונעים מהרצון ללמוד, להתפתח ולהצליח. המשימה של המורים הייתה תובענית לא פחות ממה שהם דרשו מתלמידיהם ולכן לא היו למורים הפסקות, או אפילו שולחן משלהם.
כאמור, מרווה קולינס היתה לאגדה מהלכת. עד אמצע שנות ה90 היא הפכה לדוברת מוכרת בכנסי חינוך, פרסמה מספר ספרים וזכתה בפרסים שונים על פועלה החינוכי. בשתי הזדמנויות שונות הוצע לה תפקיד שרת החינוך האמריקנית, אך מרווה העדיפה להמשיך וללמד. היא העבירה את השרביט לבתה סינתיה אשר ניהלה את בית הספר בוושינגטון עד שנסגר בשנת 2008, וכיום היא ממשיכה להרצות, להדריך מורים ולכתוב. אין ספק, כאשר מדובר על "מורה לחיים", מרווה קולינס היא בהחלט מופת ודוגמא.
