שיח, קבלת האחר וכבוד: כך תקטינו את מקרי האלימות בכיתה שלכם

3758
שיח, קבלת האחר וכבוד: כך תקטינו את מקרי האלימות בכיתה שלכם

אחד התלמידים מתעצבן ומרים כיסא על המורה, פניו מטושטשות והקול מעוות, המצלמה עוברת להמולת מכות בין שני ילדים בחצר בית הספר וחוזרת לראיון עם המורה חסרת האונים. "באמת שאני כבר לא יודעת מה לעשות במצב הזה", היא מספרת בכאב. ההורים המומים מאוזלת ידה של המערכת וכבר הספיקו להגיש תלונה במשטרה, מיואשים מכוחו של בריון אחד העושה כרצונו, בוחרים להשבית את הלימודים עד להרחקתו. הם אבודים ומחפשים שביב תקווה ממקור כלשהו, לא רוצים להפקיר את ילדיהם לפגיעה ופחד. משרד החינוך מוציא תגובה רשמית ומצהיר על אפס סובלנות לאלימות.

כתבות מהסוג הזה חוזרות מדי שבועיים במהדורות החדשות, הסיפורים נשמעים בדיוק אותו הדבר ואפילו הפנים והקולות נשמעים דומים מרוב טשטוש. בקבוצות הפייסבוק של המורים התסכול הולך וגובר בשל מחסור בכלים להתמודדות עם אלימות וחוסר ציות וכבוד. קריאות להכלה והבנה זוכות לתגובות כוחניות להגברת המשמעת וערגה לעקרונות חינוך נושנים. ריטואל קבוע זה גרם לי לחשוב רבות על נושא האלימות, תפקידה בעולם הילדים והשוני בינה לבין האלימות המוכרת לנו מעולם המבוגרים. בכתבה זו אתאר את האלימות כתופעה מורכבת אשר הדרך להתמודד איתה דורשת שינוי בסיסי בתפיסתנו החינוכית.

 

מדברים עם הידיים

אני זוכר את עצמי כילד, נמצא בחוויית אלימות כמעט יומיומית. "בואו, יש מכות", וכולם רצים מהר לחצר. ההגעה לבית הספר היסודי ולחטיבת הביניים לוו בדריכות וזהירות בסיסית. עוגן חזק של שרירותיות האלימות הורגש במרחב. ידעתי שיש ילדים שאני צריך להתרחק מהם. ידעתי שבקרבתם אני יכול לקבל סטירה בלי שום קשר למעשים שלי. אפילו לא חשבתי לפנות למבוגרים. האלימות הזו, האלימות הרעה, משרה אווירה של פחד וטרור והיא מטופחת בסביבה חסרת מנהיגות, סביבה חלולה, הנשענת ברובה על כוח, כפייה ושנאה.

בריונות שכזו מסמלת עיוורון לאחר ולצרכיו. דני לסרי, בספרו "מקום לגדול" מתאר זאת כך: "האלימות נמצאת באופן מתמיד יותר ומטופחת כגישה עקרונית לעולם. היא אומרת: אני לבד, אני צודק, אני חייב לנצח, אני לא רואה ולא רוצה לראות את השני, הוא לא מעניין אותי, הלוואי שלא יהיה, הלוואי שלא יהיה, הוא מפריע לי, הלוואי שלא יהיה, לא רוצה אותו, לא רוצה לפגוש אותו. ודבר אחרון זה, 'לא רוצה לפגוש', הוא המהות הפנימית של כל אלימות".

אין דבר כזה "אלימות טובה". כל אלימות היא כוחנות לא מוצדקת ובחברה תקינה אמורים להימצא מנגנונים המאפשרים להתמודד עם תופעה זו בעזרת הוגנות וצדק. עם זאת, ברור לי, כמי שעובד ונמצא עם ילדים, שיש הבדל בין סוגי האלימות. לא ניתן להכליל את כולן תחת קטגוריה אחת ולהתייחס אליהן באותה צורה פשטנית.

לעתים מופיעה אלימות "טבעית". לדוגמה, שני ילדים יושבים אחד ליד השני, אחד מהם, כמעשה שובבות, מחליט לזרוק את הקלמר של השני לפח. בתוך הקלמר נמצא טלפון סלולרי, אשר בעליו כבר מדמיין אותו מתנפץ לרסיסים. הקורבן מתעצבן ודוחף את שכנו. הסיבה להפעלת הכוח הפיזי ברורה לשני הילדים וכך גם, לרוב, אין המשך למעגל האלימות והוא נפסק יחסית מהר מעצמו. הצדדים הלוחמים משחקים כבר יחד אחרי שעה כאילו לא קרה כלום. לעתים נדירות אלימות כזו תשאיר משקעים של חוסר בטחון או חוסר מוגנות בקהילה. כמתבונן מהצד, אלימות מסוג זה נראית לי המשך טבעי לתקשורת בין ילדים. הצטברות של תסכול וזעם גוזלים את האנרגיות הדרושות לילד כדי להשתמש במילים. חוסר המשאבים דוחף לסוג התקשורת הבסיסי והראשוני אליו הוא חוזר – תקשורת פיזית. זהו המקור לביטוי "לדבר עם הידיים".

 מערכת חוקים הנגזרת מתוך הדדיות וכבוד מקטינה מקרי האלימות 

אלימות: לא רק בבתי הספר

עולם המבוגרים מלא באלימות. בדרך כלל זו לא תהיה אלימות הבאה לידי ביטוי בעימות פיזי. האלימות בחיי המבוגרים היא חרישית ומתוחכמת יותר, אך גם היא נשענת על אותו מקור – חוסר הרצון לפגוש את האחר. אישה בדרכה הביתה לבדה בלילה חשוך חשה איום על בטחונה; נהג חדש העולה לראשונה על הכביש, מתרגש וחושש למידת הסבלנות שתהיה לנהגים סביבו; פגישה עם פקידי הבנק בה את מתבשרת על החוב הגדול ועל עיקול החשבון; אזרח ערבי שלא מתקבל לעבודה בגלל לאומו. כל אלה הן דוגמאות להמשך אותה אלימות המבקשת לשלול את אחרותו של האחר ולהפכו לאובייקט - ל"משהו" ולא ל"מישהו".

אלימות מסוג זה מקיפה אותנו בכל עת ונמצאת כמעט בכל מקום. אלימות חברתית השואבת את כוחה מדעות קדומות, אגוצנטריות, לאומנות ושוביניזם. היא מפעילה את כוחה עלינו מרגע לידתנו. כמו האוויר שאנו נושמים, היא חלק בלתי נראה אך משמעותי מחיינו ומשפיעה עלינו מהותית ללא רצוננו. ה"אלימות השרירותית" היא ביטוי לזליגתה לעולם הילדים, לבתי הספר ולגני הילדים. אלימות שרירותית, ללא סיבה וללא הגיון, המבוססת על סטיגמות וכוחנות ובאה לידי ביטוי בהיטפלות לחלש.

האלימות הילדית, זו המתרחשת בבתי הספר, מהווה עבורנו (המבוגרים) תזכורת לא מודעת מתמדת להתגברות האלימות והבדידות בעולם המבוגרים. ההתמודדות עם האלימות הבוגרת, המוסווית והחרישית קשה. קל יותר לפנות לאלימות ה"פשוטה" של עולם הילדים ולהתרעם: "בטח שהוא יתנהג ככה, ראית את ההורים שלו?"; "אם היא לא מסוגלת להשתלט על הכיתה שלה, אולי לא כדאי שתהיה מורה"; "כשהילדה שלי מגיעה לבית הספר, היא צריכה להרגיש מוגנת ובטוחה". האם ניתן להפוך את בית הספר למקום בטוח ומוגן עבור ילדה היוצאת משעריו לעולם מלא עמימות, כוחנות ואפליה?

 

איך נתמודד עם אלימות?

מוסדות החינוך אינם בועות בעלות ממברנה בלתי חדירה לרעשי החוץ. הם פועלים בתוך הקשר ויכולים לנסות להגביר או להחליש אלמנטים המעודדים אלימות. מרחב פיזי מצומצם, כפיית לוח זמנים וחובת נוכחות, טשטוש האינדיבידואל, מדידה והשוואה רבה, עיצוב התנהגות על ידי תגמול ועונש, היררכיה ברורה, ציפייה לציות ומרחב צר של תחומי עניין או עיסוק – הם גורמים המעודדים אלימות, כפי שניתן לראות בבתי סוהר, צבא ורוב בתי הספר. אנשים הנמצאים תחת תנאים אלה ירבו להסתכל על הפרטים כאובייקטים ולא סובייקטים. וכשזה המצב - קל יותר להכליל, להקטין ולפגוע.

כפייה מינימלית, פתרון סכסוכים באמצעות שיח וגישור, ענישה מינימלית, עושר ומגוון בתחומי עיסוק, מרחב פיזי גדול, היכרות אישית עם מרבית באי המוסד (בתי ספר קטנים), ללא מדידה והשוואה מוסדית, מערכת חוקים הנגזרת מתוך הדדיות וכבוד – הם גורמים המקטינים את מקרי האלימות ומאפשרים מקום רחב יותר להיכרות עם האחר כסובייקט, בעל רצונות ומחשבות משלו, כבוד והזכות למוגנות.

במקום כזה, בו הילד (ובעצם, כל אדם, גם המורה) מרגיש אדם ייחודי, בו חריגותו מתקבלת, רצונותיו זוכים למענה, מחשבתו מסוגלת לפרוש כנפיים, מקום בו מתקיימת מנהיגות ברורה שבאה לידי ביטוי דרך שייכות ואהבה ולא דרך כוח; במקום כזה, האדם מסוגל להיות עצמו ולהתאמן בנוכחות האחר, בלי תחרות על עליונות. במקום כזה, הביטויים הפיזיים והכוחנות מצטמצמים למשהו מקומי, קטן, כמו מין המשך של חיבוק או לחיצת יד.

לסיכום, תופעות האלימות בבתי הספר הן המשך טבעי לאלימות הבוגרת והחרישית הקיימת בצורה נרחבת בתרבות המבוגרים. הציפייה ממערכת החינוך לייצר "מקום מוגן ובטוח לילדינו" היא עצימת עיניים ונועדה להסית את הפוקוס מהדיון הקשה אודות התהליכים החברתיים והאישיים שאנו עוברים. עם זאת, בתי הספר יכולים להשפיע. שינוי התשתית דרכה אנו מנסים לעצב את ילדינו במוסדות ענקיים, חסרי ייחודיות ואינטימיות, יכולה לעזור להתפתחות אופי חזק המסוגל להסתכל על ייחודו של האחר-השונה, להכירו ולהוקירו. כך, לאפשר לילד/ה להקשיב לעצמם ולהנמיך את הרעש החיצוני, הדוחף לתוקפנות וכוחניות.

הדפסת סיפור זה
בוריס גורביץ'

איש חינוך, תלמיד ומורה בזרם החינוך הדיאלוגי.
מייסד ומנהל הבלוג מורה בפלוס.