נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
כמורה ליוגה ומחנכת קרוב לשמונה עשרה שנה, התגבשה אצלי תוכנית חינוכית המשלבת יוגה ומיינדפולנס מתוך מסע רוחני ואישי מתמשך. במסע זה הבנתי עד כמה תרגול יוגה, נשימה ומדיטציה אינם רק כלים לשיפור הרווחה האישית, אלא דרכי חיים המאפשרות יציבות, חוסן ויכולת לפגוש את המציאות מתוך נוכחות וקשיבות.
בסימן יום היוגה הבינלאומי, אבל לא רק, זה הזמן להביא את הכלים הללו אל המרחב הבית ספרי, מתוך הבנה שהשקעה מוקדמת בפיתוח מיומנויות של מודעות, ויסות רגשי וחיבור לגוף מניחה יסודות איתנים להתמודדות עם אתגרי החיים בהמשך.
כמורה לכיתות ג', אני נכנסת לכל אחת מהכיתות בשכבה אחת לשבוע לשיעור יוגה המתקיים באולם המדיטציה של בית הספר. תוכנית חינוכית זו מבקשת ללמד ילדים כבר מגיל צעיר כיצד לנשום באופן מודע, להתחבר לתחושות הגוף ולזהות רגשות כפי שהם נחווים בגוף הפיזי, וליצור מרווח בין תחושה ורגש לבין פעולה. מרווח זה נתפס בעיניי כמהותי הן בהקשר של למידה חברתית רגשית והן כבסיס להתפתחות אישית.
התוכנית בנויה משילוב של תרגול יוגה פיזי, נשימות עמוקות, מדיטציות ותרגולי קשיבות, כאשר כל המפגשים מחוברים זה לזה בבנייה הדרגתית המאפשרת יצירת אמון, תחושת ביטחון והעמקה רגשית.
לצד תרגולים קבועים מתקיימת למידת רוחב הנלמדת באופן קונטמפלטיבי, כך שעקרונות של קשיבות, התבוננות ונוכחות אינם נשארים במסגרת ייעודית בלבד, אלא מחלחלים גם אל תחומי דעת נוספים ואל ההתנהלות היומיומית בבית הספר.
כך למשל, במסגרת לימודי המדעים בנושא מערכת השמש, יצאנו לחצר בית הספר לפעילות של אמבטיית שמש כחוויית למידה חווייתית המשלבת גוף, רגש והבנה מדעית. התלמידים התמקמו בנוחות והוזמנו להפנות את תשומת הלב אל תחושת אור השמש והחום על העור, תוך נשימה מודעת וסריקת גוף קצרה. במהלך ההתנסות הם התבוננו בתחושות המשתנות מרגע לרגע ולמדו להבחין בין תחושות נעימות, לא נעימות או ניטרליות, תוך הקשבה לגבולות הגוף ובחירה מודעת במידת החשיפה המתאימה להם.
לאחר מכן התקיים שיח רגשי שבו שיתפו בתחושות הגוף, במחשבות ובחוויית המפגש הישיר עם מקור האנרגיה המרכזי של מערכת השמש. את החוויה חיברנו להבנת השמש כמקור חיים והשפעה על החיוניות בטבע ובאדם, וכן לעולם היוגה דרך היכרות עם המשמעות של ברכות השמש כביטוי להודיה, לחיבור לגוף ולנוכחות מודעת ברגע.
בהמשך, בשיעור שפה, התלמידים כתבו בעקבות החוויה תיאורים אישיים, תחושות ומחשבות שעלו בהם, ובכך העמיקו את העיבוד הרגשי והקוגניטיבי של ההתנסות וחיזקו את היכולת לבטא חוויה פנימית במילים.
דוגמה נוספת משיעור בנושא ט"ו בשבט, בו למדנו על נושא העצים ויצאנו לחורשה סמוכה כחוויית למידה ישירה מהטבע. התלמידים הוזמנו לעצור, להקשיב לרחשי העלים ולרוח בין הענפים, ולהפנות את תשומת הלב לקולות, לריחות ולתחושות הסביבה. הילדים עברו בין העצים, מיששו אותם, התבוננו בהם. בהמשך נערך דמיון מודרך שבו דמיינו את עצמם כעלה הנישא ברוח, חווים תנועה, שינוי והשתייכות למכלול הגדול של העץ והטבע.
לאחר החוויה התקיים שיח קצר על התחושות, המחשבות והדימויים שעלו. בשיעור שפה עיבדנו את הנושא דרך קריאה והבנה של טקסטים מידעיים על סוגי עצים ומאפייניהם, ובמקביל התלמידים כתבו תיאורים אישיים בהשראת ההתנסות בטבע.
בשיעורי כישורי חיים העמקנו במשמעות ההתפתחות והתהליכים המתרחשים בטבע, כגון צמיחה של נבט מתחת לאדמה, וקישרנו זאת לתהליכי גדילה אישיים, רגשיים וחברתיים שכל ילד חווה.
בשיעור אומנות אספו התלמידים עלים ויצרו באמצעותם הטבעות והדפסים, וכך המשיכו את החיבור החושי והיצירתי לטבע דרך התנסות חומרית ואסתטית.
למידה קונטמפלטיבית, בשונה מלמידה מסורתית, מפנה את תשומת הלב אל הלומד ואל החוויה הפנימית שלו בתהליך הלמידה. היא אינה מסתפקת בהקניית ידע, אלא במתודות של למידה מתוך חקירה, המשלבות התבוננות פנימה, תנועה, קשב לחושים, ועוד.
במהלך העבודה המעשית במרחב החינוכי פגשתי ילדים הנמצאים בשלבים התפתחותיים רגישים, המתאפיינים בעומס רגשי, בדרישות משתנות ובקושי בוויסות עצמי. התרגול המשותף אפשר יצירת אקלים רגוע ותומך, שבו ניתן מקום לתנועה, למשחק, לדמיון ולשיח רגשי, לצד מתן לגיטימציה לקצב אישי, לאי שיתוף ולבחירה.
תפיסה זו נובעת מהחינוך הקונטמפלטיבי, הרואה בילד אדם שלם בהווה, ולא פרויקט לעתיד או שלב חסר בדרך לבגרות. מתוך תפיסה זו הילדים אינם רק תלמידים אלא גם מורים, והלמידה מתקיימת כתהליך הדדי שבו המבוגר לומד הקשבה, פתיחות ונוכחות לא פחות מן הילדים עצמם.
העבודה היומיומית עם תרגולי נשימה, תנועה ודמיון חידדה עבורי את הקשר ההדוק בין גוף, רגש ותודעה. ילדים שהגיעו עם אי שקט, קושי בריכוז או הצפה רגשית, מצאו בהדרגה דרכים חדשות לוויסות, לביטוי ולרוגע.
באמצעות תרגולים פשוטים, משחקים חווייתיים ושיח פתוח, נוצר עבורם מרחב שבו ניתן לפגוש רגשות מבלי להיבהל מהם, ולפעול מתוך מודעות ולא מתוך תגובתיות.
עם השנים התווספה לתוכנית גם שעת הצ'אי, מרחב ייחודי של האטה, התכנסות והקשבה, שבו הילדים שותים תה חמים, אוכלים עוגייה ומתכנסים יחד למפגש שקט עם סיפורי זן ורעיונות פילוסופיים העוסקים בחיים עצמם. זהו זמן שמובחן באופן ברור משאר שגרת היום הבית ספרי, זמן שבו קצב ההתרחשות מואט במכוון, הדיבור מצטמצם, והקשב מופנה פנימה.
בתוך מרחב זה מתאפשר מפגש אחר עם העולם, שאינו מבוסס על הישגיות, ביצוע או תוצאה, אלא על נוכחות, התבוננות והקשבה. שעת הצ'אי יוצרת עבור הילדים הזדמנות להתקרב לערכים של פשטות, סבלנות והכלה, ולפגוש חוכמת חיים עדינה דרך סיפורים קצרים, דימויים ושאלות פתוחות שאין להן תשובה אחת נכונה.
זהו מרחב המעודד שיח רגשי ושאלות קיומיות, ומאפשר לילדים להתחבר למשמעות מתוך חוויה ולא מתוך הוראה ישירה. העובדה שהתוכנית פועלת כבר חמש שנים והפכה לחלק טבעי מסדר היום הבית ספרי מחזקת את התחושה כי אין מדובר בפרקטיקה חד פעמית או יוזמה נקודתית, אלא בתהליך חינוכי עמוק, מתמשך ומוטמע, היוצר תרבות של קשיבות, רוגע והעמקה בתוך המרחב הבית ספרי כולו.
זכרו, ביוגה אין מתקדמים ואין מתחילים. יש רק אנשים שבוחרים, בכל פעם מחדש, לפגוש את עצמם בנוכחות, בסקרנות ובלב פתוח.
ההשפעה של התוכנית חורגת מגבולות בית הספר. הורים מדווחים כי הילדים מביאים את הכלים הביתה, משתמשים בנשימה כדי להירגע, ולעיתים אף מלמדים בני משפחה. כך נוצר מעגל שבו ילד צעיר הופך לסוכן של ידע מיטיב.
לעיתים, כמבוגרים, אנו פונים לחפש כלים רק כאשר משבר כבר הגיע. אולם השקעה מוקדמת בחינוך הילדים מאפשרת לגדל דור שידע כיצד לפעול בזמן משבר, להשהות תגובה, להתבונן ולפגוש גם חוויות קשות מתוך יציבות וחוסן פנימי. חינוך כזה אינו מבקש למנוע קושי, אלא להעניק משאבים לשאת קושי זה בנוכחות, בהתבוננות ובקשיבות.
התרגול הוא כמעיין עוגן בלב ים: הוא אינו מפסיק את הגלים, אך הוא מאפשר לסירה להישאר יציבה ומחוברת למקומה גם כשהסערה מתחוללת סביב.
