נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
בכיתה קטנה וצנועה בצפון הארץ מתרחש קסם יומיומי. מורה אחת, מצוידת בחזון חינוכי ותפיסה גמישה, מצליחה לחבר בין עולמות רחוקים של מתמטיקה, אומנות, שפות ותרבות, ולהפוך אותם להרפתקה לימודית אחרת.
כיתה שבה הבוקר נפתח במדיטציית העצמה, המכניסה שקט פנימי ואמונה ביכולות של כל תלמיד ותלמידה, וממשיכה ליום לימודים שבו התלמידים חוקרים את אשר עולה על רוחם: החל מסדרת פיבונאצ’י ועד לשפה היפנית, יוצרים משחקים ועובדים בחופשיות.
השולחנות בכיתה אינם ערוכים בשורות, אלא מתמזגים לפינות חקר, משחק ויצירה. קירות הכיתה מלאים בשלטים צבעוניים, מסרים מחזקים וביצירותיהם של התלמידים שמתחלפות באופן דינמי במהלך כל ימי השנה.
לא מדובר בכיתה ייחודית או בבית ספר אלטרנטיבי או ביקום מקביל, אלא בכיתה רגילה בבית הספר היסודי ממלכתי "דרור" במחוז חיפה – שכמעט כל תלמידיו דוברי עברית כשפה שנייה, והוא מדורג במדד טיפוח 10, כזה שבדרך כלל הנתונים היבשים מבשרים בו על אתגרים עצומים.
ועדיין, כשנכנסים לכיתה של אלנה דדיו, מחנכת כיתה ב’, רואים מציאות אחרת לחלוטין: המורה שמוכיחה שבין קירות כיתה פשוטה, ללא טכנולוגיה מתקדמת או תקציבים יוצאי דופן, ניתן לחולל שינוי עמוק.
במאמר זה נפנה זרקור אל הוראה אחרת: גמישה, יצירתית, מצמיחה וייחודית, הוראה שמעניקה לתלמידיה לא רק ידע, אלא גם תמונת עתיד והזדמנות אמיתית לשבירת תקרת הזכוכית.
מצאנו את עצמנו משתהות בשאלה כיצד תלמידים בכיתה ב' חוקרים את סדרת פיבונאצ’י, מתנסים בשפה היפנית וכל זאת תוך כדי למידת שיעורי מתמטיקה ושפה עברית התואמת לתוכנית הלימודים, הרי שמדובר בכיתה רגילה לחלוטין, ובכל זאת היא מצליחה להפוך כל יום להרפתקה. מה קורה כאן? ואיך מסבירים את הקסם הזה?
אלנה מספרת: "התחלנו בכלל מציורים של פרחים שהילדים הביאו… מישהי שאלה למה העלים מסתדרים בספירלה, ומשם התגלגלנו. גילינו יחד את סדרת פיבונאצ’י. זה לא היה מתוכנן, זה פשוט צמח מהסקרנות שלהם." סביב השאלה הזו נבנו תחנות: בפינה אחת הילדים מדדו וציירו ספירלות, בפינה אחרת כתבו סיפורים על תופעות בטבע, ובקבוצה אחרת חישבו את היחס המתמטי.
גם השפה היפנית נכנסה לכיתה בדרך דומה. "ילד אחד סיפר שאבא שלו עובד עם יפנים והוא רצה לדעת לכתוב את השם שלו ביפנית. אז פתחנו תחנה של ‘אותיות יפניות’. פתאום כולם רצו ללמוד, והתחלנו לכתוב משפטים קטנים. זה לא היה ‘מקצוע’ אלא חלק מהחיים שלנו בכיתה." כאן נוצרה תחנה עם כרטיסיות, ציורי מנגה שילדים הביאו מהבית, ותרגול כתיבה בקליגרפיה פשוטה.
אלנה מדגישה שהכיתה אינה מקום סגור, אלא מרחב שנבנה עם הילדים: “אני עומדת בתוכנית, אבל אני קובעת איך לעשות את הדברים. אני נותנת לנושאים לצמוח מהם.” האינטואיציה הזו יוצרת למידה שבה הילדים מרגישים שהעולם שייך להם – הם חוקרים, יוצרים וכותבים מתוך חוויה אישית, לא מתוך מטלה.
כיצד נראה יום הלימודים בכיתה?
"היום שלנו נפתח תמיד ברגע של שקט מדיטציה קצרה או תרגול נשימה כדי לתת לילדים להתחבר לעצמם ולכיתה," מספרת אלנה. "משם היום מתגלגל לפי הנושא המרכזי שבו אנחנו עוסקים. זה אף פעם לא שיעור ‘רגיל’ במובן של ספר ועמודים, אלא מסע שמורכב מתחנות. הילדים בוחרים היכן להתחיל בפינת חקר המתמטיקה, ביצירה אומנותית, בקריאה משותפת או במשחק תנועתי. אני לא קובעת את הסדר מראש, אלא נותנת להם לנוע, לחפש, לשאול, לחקור."
ומה הסוד?
"האמת? אין כאן סוד גדול. אני פשוט רואה את הילדים. אני מתחילה מהם, מהסקרנות שלהם, מהדברים שהם מביאים מהחיים, מהשאלות שהם שואלים. אני לא מוותרת על תוכנית הלימודים, אבל אני בוחרת איך להיכנס אליה.
"אם ילד שואל על פרח, אז נלמד מתמטיקה דרך פרח. אם מישהי אומרת ‘אני מרגישה כמו אליס’, אז נלמד ספרות, שפה ואפילו מתמטיקה דרך הסיפור הזה. ככה הלמידה הופכת להיות שלהם, לא שלי."
אלנה מוסיפה עוד נקודה פשוטה אך עוצמתית: "אני תמיד אומרת שקודם כל צריך שהילדים ירצו להיות כאן. אם הם שמחים, סקרנים ומרגישים חופשיים, הם ילמדו הכול. מתמטיקה, שפה, מדעים, הכול נכנס דרך הדלת הזו של שמחה והקשבה."
הכיתה של אלנה היא דוגמה לרעיון שמחקרים מצביעים עליו כבר שנים: סביבת הלמידה היא לא רק רקע, אלא שחקן ראשי במשחק המשמעות של התלמיד.ה בכיתה. בהוראה גמישה וחדשנית עלינו להתייחס לארבעת המארגנים המרכזיים המופיעים במהלך עלמא, אחד המהלכים הפדגוגים שמשרד החינוך מקדם בשנים האחרונות:
ארגון הסביבה: אלנה שינתה את האופן שבו תלמידיה חווים את הכיתה באמצעות ארגון חכם של פינות עבודה מגוונות, ריהוט שניתן להזזה ותחנות פעילות.
ארגון הלומדים: היא רואה בכל תלמיד שותף פעיל בבניית הלמידה. הילדים אינם רק מקבלים ידע, אלא חוקרים, שואלים, מציעים רעיונות ומניעים תהליכים. מחקרי סקירה עדכניים מצאו כי מתן אפשרות לבחירה ולבעלות על הלמידה מגבירים את תחושת השייכות, המעורבות והמסוגלות העצמית.
ארגון הזמן: אלנה משתמשת בזמן באופן גמיש. ימי למידה מתפתחים סביב נושא חקר גדול עם רגעים של חקירה אישית, עבודה בקבוצות ומפגשי שיח כיתתיים. גמישות זו מוכרת בספרות המחקר כגורם שמאפשר התמדה והעמקה בלמידה, במקום הישארות ברובד שטחי.
ארגון התכנים: אולי הייחודיות הגדולה ביותר היא האופן שבו היא מחברת בין תחומי דעת.
"זה לא רק אני," מדגישה אלנה, "זה בזכות בית הספר. גלית כהן, המנהלת שלנו, נותנת בי אמון מלא וחופש לפתח את מה שאני מאמינה בו. היא זו שמעודדת אותנו לחשוב אחרת, לנסות דברים חדשים, ולא לפחד גם אם לפעמים זה לא מצליח. אני מוקפת במורים תומכים ויוצרים שתמיד מוכנים לשתף פעולה, להחליף רעיונות, להקשיב ולעזור. אנחנו מייצרים יחד תרבות של חיפוש, של שותפות ושל אמונה בילדים. הכוח האמיתי שלנו הוא בעבודה המשותפת.”
הדברים שלה מזכירים כי חדשנות חינוכית אינה תלויה רק במורה יחיד.ה, אלא פורחת מתוך קרקע רחבה של אמון ניהולי ותמיכה צוותית. הנהלה שמאפשרת חופש ואמון, ומורים שפועלים מתוך תחושת שייכות, ושותפות יוצרים תנאים שבהם כל חזון פדגוגי, גם הנועז ביותר, יכול להפוך למציאות יומיומית חיה. בתוך סביבה כזו אלנה מצליחה לא רק להעז לחלום, אלא גם להגשים לטובת תלמידיה, ולטובת החברה כולה.
הסיפור של אלנה הוא רק סיפור אחד מתוך אינספור סיפורים מרגשים שמתרחשים מדי יום בכיתות ישראל. בכל כיתה ובכל בית ספר פועלים מורים ומורות רבים שמוכיחים במעשיהם את מה שהמחקר החינוכי כבר מזמן מראה שסביבה גמישה, הקשבה אמיתית ואמונה בילדים יכולות לחולל שינוי עמוק.
זהו רגע לומר תודה ענקית לכל המורים והמורות על המסירות, היצירתיות והעשייה היומיומית שמעניקה לתלמידים לא רק ידע, אלא גם תחושת שייכות, מסוגלות, אהבה ועתיד מלא אפשרויות. הסיפור של אלנה הוא עוד נקודת אור בתוך פסיפס עצום של השראה, שמזכיר לנו כמה עוצמה טמונה במערכת החינוך שלנו.
