שיעור לחיים: איך מדברים עם התלמידים נוכח אתגרי השעה?

הידיעה על הזוועה שמתחוללת בדרום תפסה אותי בבית הכנסת, רגע לפני הקפות שמחת תורה. הרגשתי שאני חי בתוך חלום רע. שזה לא יכול להיות. מה אמרתם? מחבלים של החמאס השתלטו על יישובים שלמים בדרום? השתגעתם או מה? אנחנו מדברים על המעצמה החזקה במזרח התיכון או על רפובליקת בננות? מה נהיה?

קרוע בתוכי, מבולבל ומתוסכל לא הבנתי איך אני אמור לקיים עכשיו שיחת זום עם הכיתה. למי בכלל יש ראש לזום עכשיו? תנו לי לצפות בשקט ביונית לוי ואוהד חמו, מה קשור עכשיו תלמידים?

אבל אז נזכרתי בחבר שלי שהיה מחנך ב-11 בספטמבר. הוא אמר לי שדווקא אז, בתאריך הזה, בחוויה הזו שבה העולם המערבי הבין שמה שהיה כבר לא יהיה, הוא הבין שזו שעתו הגדולה של החינוך. במקום לקרוא ולשנן טקסטים שהתלמידים לא תמיד מתחברים אליהם, במקום לדקלם כל מיני משפטים במתמטיקה שקשורים לסינוס וקוסינוס, הגיע הזמן לדבר עם התלמידים האלו על החיים ועל הדברים החשובים שאנחנו נוהגים לקחת כמובנים מאליהם.

"העברתי להם הרבה שיעורים," הוא אמר לי, "לדעתי עשרות שעות. אבל את השיעורים על מגדלי התאומים אני יודע שהם יזכרו עד נשימתם האחרונה."

ובחזרה אליי. ניסיתי לחשוב איך אני יכול לחבר את התלמידים שלי למצב. לשם כך החלטתי לבנות את השיעור שלי בארבעה שלבים:

שלב ראשון: הרבה יותר חשוב ממה לומר, הוא מה לא לומר

התלמידים אינם אמורים להיחשף לכל הזוועות שרצות בטיקטוק וברשתות החברתיות. יש הורים שסיפרו לילדים שלהם יותר בפירוט ויש כאלו בפחות. הכלל הוא מאוד פשוט: אם יש ספק, אין ספק. ולכן כשהיה לי ספק בנוגע לפרט מידע שאני לא בטוח אם ההורים שלהם רוצים שאחשוף אותו בפניהם, פשוט ויתרתי. דיברתי באופן כללי על האירוע. על זה שישראל במצב מלחמה. עם נוער וכיתות גבוהות יותר אני מניח שאפשר לחשוף אותם למספרים ולדבר איתם ביותר פירוט. 

שלב שני: אוורור רגשות

הרבה יותר חשוב בעיניי ממערכים מובנים זה בעיקר לתת לתלמידות ולתלמידים את היכולת להשמיע ולשתף. מעבר למטרות הלימודיות של הזום, יש לו בימים אלו מטרת על מאוד ברורה: להפוך לקבוצת תמיכה. 

תנו לתלמידים לדבר ולהחליף חוויות. תנו להם את התחושה שיש מישהו שבאמת מקשיב ושומע אותם. רק אחרי שווידאתם שכולם שיתפו ופרקו וסיפרו, אז אתם יכולים לקחת את המושכות ולהתחיל ולהפוך את המפגש למשהו יותר מובנה או להשתמש באחד ממערכי השיעורי הרבים שקיימים באתרים של משרד החינוך. 

תנו לתלמידים לדבר ולהחליף חוויות. תנו להם את התחושה שיש מישהו שבאמת מקשיב ושומע אותם.

שלב שלישי: להכניס את האקטואליה לכיתה

מתי בפעם האחרונה יצא לכם לדבר עם התלמידים שלכם על הדברים החשובים של החיים? במהלך שנת הלימודים יש לנו סילבוס מובנה של תוכנית לימודים מדויקת מאוד שאנחנו צריכים להעביר. כמעט ללא יוצא מן הכלל, כל שיעור ושיעור 'צבוע' בחומר מיוחד שנבחר לכיתה. גם שעת חברה, שכביכול אמורה להיות אלסטית יותר, בדרך כלל צבועה בשביל מערכי לימוד מיוחדים שנכתבו על ידי השפ"י (אגף השירות הפסיכולוגי).

למי יש זמן לפתח שיחת עומק על סדרי העדיפויות שיש לנו בחיים? על הדברים שהם כל כך לא מובנים מאליהם שהפכנו אותם למובנים מאליהם?

אנשים רוקדים במסיבת טבע, וברגע הבא מוצאים להורג ונטבחים. מה אנחנו באמת יודעים על החיים האלו? על הארעיות שלהם? על כך שהם כל כך יקרים כי אף אחד לא יכול להבטיח לנו שום דבר? זה הזמן (אני מדבר עכשיו בעיקר על הכיתות הגבוהות. הפנייה ובניית השיעור לכיתות היסודי צריכה להיות הרבה יותר מדויקת ומחושבת כדי לא ליצור נזק) לקחת את מציאות החיים הסוריאליסטית הזו ולעבד באמצעותה את היומיום הטריוויאלי שמשום מה נראה לנו מובן מאליו. אבל אלוהים, כמה שהוא לא...

האם אתם מעריכים את העובדה שאתם ישנים בבית שלכם, עם השמיכה והכרית שלכם, ומתעוררים במדינה שלכם? האם אמרתם תודה על זה?

יש לנו כאן כל מיני נקודות למחשבה שדורשות עיבוד והטמעה, נקודות שב"סתם יום רגיל" יהיה לנו הרבה יותר קשה לגעת בהן, וכרגע אפשר וצריך לנצל את פתיחת הלב שיש לתלמידים נוכח המאורעות שמתרחשים במדינת ישראל.

שלב רביעי: מה עושים אחרי הזום?

בסוף השיעור, ובכלל לאורך כל היום, רצוי לשמור על קשר תמידי ויומיומי עם התלמידים. חשוב לזכור שיש תלמידים שלא יגיעו לזום מפני שהם עדיין בטראומה מתקופת הקורונה. יש כאלו שסתם לא מוצאים את עצמם. לשם כך כדאי להצטייד ברשימה שמית של כלל תלמידי בית הספר, לעבור אחד אחד ולשלוח באופן פרטני הודעות ווטסאפ קצרות כמו למשל: "היי, איך את.ה מרגיש.ה? האם את.ה צריכ.ה ממני משהו?"

קרוב לוודאי שהתלמידים לא יבקשו את העזרה שלכם, ובכל זאת, הפנייה הקטנה הזו תיתן להם את התחושה שהם לא לבד. שיש מישהו שדורש בשלומם ופונה אליהם. תאמינו לי שדווקא עכשיו התלמידים כל כך צריכים את זה. אם תרצו להגדיל ולעשות, תוכלו גם לפנות להורים ולשלוח להם הודעות ווטסאפ קצרות כמו ששלחתם לתלמידים. אם אתם מגלים שיש תלמיד.ה שקצת קשה לו/לה, תמיד אפשר להזמין אותם למפגש זום אישי של רבע שעה. מבחינתכן.ם מדובר בהשקעה זמן נסבלת; מבחינתם זה יוכל להיות עולם ומלואו.

תשתדלו לשדר לתלמידים את התקווה והאופטימיות, הגם שלא תמיד אנחנו מרגישים אותה במאה אחוז. אפשר להתעכב על מה שאמר הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סרטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן." אנחנו ננצח! ידענו דברים קשים ותמיד התאוששנו. אנחנו עם הנצח. וכדאי שעד שאנחנו מטמיעים את המסרים הללו בתלמידות ובתלמידים שלנו, נטמיע אותם בנו.