להקשיב לשטח
רוב התלמידים שאני פוגשת שונאים לכתוב. הם נמנעים, מקצרים או ממהרים. הם מסתבכים עם הניסוחים, שגיאות הכתיב, התחביר והנימוקים. השאלה המתבקשת, היא איך להוביל את הדור הצעיר ורווי הטכנולוגיה והקידמה, להתרגש מהפלא המתחולל ברגע בו נפגש כלי הכתיבה עם שורת המחברת? אחת התשובות לכך: למדו אותם כתיבה רגשית.
יום אחד בעודי עושה הליכה מסביב לשכונת המגורים שלי, יצא לי להקשיב לראיון משותף בין המוזיקאי והשחקן גל תורן, לבין היוצר והמוזיקאי שלומי שבן כחלק מתוכנית הרדיו "חי בגימל". בשיחה שיתף תורן על חוויותיו האישיות כילד בעל לקות למידה בקריאה (מה שמכונה דיסלקציה). הוא נזכר איך עלה לכיתה ה', כשהוא עדיין לא יודע לקרוא ולכתוב, וכיצד לימד את עצמו מיומנויות אלה באמצעות מחברת שורות ריקה שהוענקה לו, בה הוא פשוט התחיל לכתוב. לכתוב שירים. מאז, כידוע למעריצי "מרסדס בנד", הוא לא מפסיק.
זמן רב לאחר השיחה בין השניים, עוד ליוותה אותי השאלה - כיצד ילד שעדיין לא רכש את מיומנויות הקריאה והכתיבה מצליח לכתוב שירים?
רובנו חושבים על כתיבה בביה"ס כמיומנות דידקטית נוקשה שכוללת כללים רבים ככתוב במחוון: מבנים טקסטואליים, שמירה על תוכן רלוונטי, עושר רעיוני, מיומנויות כתיב ודקדוק. בשיעורי השפה, תוצרי הכתיבה של התלמידים נשפטים לרוב על פי אסתטיות הכתוב, הנכונות והדיוק מבחינת כללי הלשון. כלומר, אנו מלמדים את התלמידים לשפוט יצירה כתובה באופן צר ומצומצם, ואגב כך נוטלים מהם את ההנאה, החופש והטבעיות שיש בפעולה הכל כך יומיומית הזו. אבל כתיבה היא לא רק כלי דידקטי, אלא היא קודם כל כלי הבעה, ביטוי ויצירה ייחודי, כלי שמאפשר לארגן מחשבות, לווסת רגשות, לפגוש את עצמי לשיחה כנה מלב אל לב.
"אין אחד שלא יודע לכתוב, כשם שאין אחד שלא יודע לדבר", קובע פרופסור אדיר כהן, מומחה בשיטת הביבליותרפיה לטיפול באמצעות ספרות וכתיבה. שיטת טיפול זו מתבססת על הנטייה הטבעית של האדם לספר את עצמו, לעצמו ולאחרים. אחד הכלים הנפוצים בשיטה זו, הוא הכתיבה האינטואיטיבית. כלומר, כתיבה מהנשמה, כתיבה רגשית. הכותב נותן לכלי הכתיבה "לרוץ" על דף הנייר, תוך כדי שהוא נמצא בדיאלוג אינטימי עם עצמו. על מה כותבים? על כל מה שעולה בראש - חלומות, רגשות, מחשבות, רצונות. זוהי כתיבה ללא גבולות, והיא אינה מחייבת כישרון כתיבה מיוחד או היצמדות לחוקים.
מעבר לרצון שלנו כמורים לקרב את התלמידים לפלאי הכתיבה, הכתיבה הרגשית-אינטואיטיבית היא כלי הבעה נפלא, אשר ביכולתו לחזק מיומנויות למידה רגשית-חברתית (SEL- Social Emotional Learning) בקרב התלמידים, שנחשבות לאחד התחומים הבולטים כיום בשדה החינוכי שלאחר תקופת הקורונה.
הכתיבה הרגשית נעדרת השיפוטיות, מאפשרת לתלמידים העוסקים בה לגבש תפיסה עצמית מדויקת יותר, תוך זיהוי רגשות, חוזקות, כוחות וערכים. היא מאפשרת להם לספר על סיטואציות שונות מחייהם אגב בחינתן מחדש, לחשוב על פתרונות חלופיים, לשחרר על הנייר את הרגשות העולים בהם, לבחון מטרות ויעדים עתידיים, לארגן ולסדר מחשבות. כמו כן, קידום הכתיבה הרגשית לכדי שיתוף במעגלי שיח בכיתה עשוי אף להביא לפיתוח של מודעות חברתית טובה יותר, וטיפוח מיומנויות הקשבה ושיח רגשי.
כמו למידה של שפה חדשה
דבר ראשון, חשוב להכיר לתלמידים את המושג "אינטואיטיבי", ולחקור ביחד איתם מהי כתיבה אינטואיטיבית, תוך בחינת ההבדלים בינה לבין הכתיבה הרגילה שנלמדת בביה"ס.
אחר כך, נשתף אותם בשלושה כללים ראשוניים שחייבים להתקיים בכתיבה אינטואיטיבית, רגע לפני שנצלול להתנסות.
הכלל הראשון הוא לשחרר אותם מגבולות וכללים נוקשים. כלומר, לאפשר להם את המרחב והחופש לכתוב כל מה שעולה בראשם, ואפילו להרשות להם להיות מעט "טיפשיים" אם צריך. אין לתקן שגיאות כתיב, מבנה דקדוקי לא נכון של משפט, סימני פיסוק, וכמובן אין לחייב אותם לאורך או לכמות מילים מסוימת.
הכלל השני הוא היעדר שיפוטיות. למדו אותם להיות סלחניים כלפי עצמם, לדעת לחבק ולקבל כל מילה וכל משפט שנבעו מתוכם. אין תוצר שהוא לא טוב או נכון. כלל זה כמובן תופס גם בשעה שמתייחסים לתוצר כתוב של ילד אחר.
הכלל השלישי הוא שמירה על פרטיות. הבהירו לתלמידים שתוצרי הכתיבה הם פרטיים ואין צורך להראותם לאיש במידה ולא ירצו בכך.
ההתנסויות הראשוניות יכולות להיות קצרות, ולהשתלב כפתיחה או כסיכום שיעור. ניתן לבקש מהתלמידים לכתוב על הרגע האחרון בו צחקו, או על הדבר המוזר שראו בדרך לבית הספר. ניתן לבקש מהם להמציא צעצוע חדש ולתאר אותו, לכתוב בית חדש בשיר שאהבו, לחשוב על מי הם יהיו בעוד שלוש שנים, או להשלים את הסיפור: "יום אחד התעוררתי בבוקר וגיליתי ש...".
בזמן העברת המשימה מומלץ ליצור אווירה נעימה בכיתה. ניתן יהיה להשמיע נעימה של מוזיקה מרגיעה, לעשות שינוי במבנה הכיתה, להתחיל בדמיון מודרך או לחלק כוסות של מיץ או נשנוש קטן. בהתנסויות הראשונות התלמידים כנראה לא יבינו עד הסוף את המשימה, ובכיתה ודאי יתעופפו מיליוני שאלות. זהו מצב הגיוני סך הכול. הרי מדובר בלמידה של שפה חדשה, והתהליך עשוי לקחת זמן.
ומה עם התלמידים בעלי קשיי הלמידה? אלה שאובחנו עם קשיים אובייקטיביים? האם הם יכולים להתחבר לכתיבה רגשית?
התשובה לכך היא - בוודאי שכן. רק שכאן יש לנהוג בעדינות וברגישות, ואף מומלץ ללמדם מיומנות זו תחילה בקבוצות קטנות ואינטימיות.
כשאני מנחה קבוצות כתיבה רגשית בקרב תלמידים עם קשיי למידה, אני מאפשרת להם לכתוב ולשתף בקצב המתאים להם. זה ממש בסדר שההבעה בעל פה תרחיב את ההבעה בכתב, או הפוך לפי הצורך.
אנו מפתחים יחד תשתית רחבה של אוצר מילים רגשי, באמצעות היכרות עם כמה שיותר שמות של רגשות. אנחנו לומדים שלכעס, למשל, יש הרבה יותר גוונים – והוא יכול להיות גם תסכול, רוגז, מרמור או קנאה.
כמו כן, אני מקפידה לבחור מראש משימות כתיבה בנושאים שיכולים להעצים את התלמידים, ולהעניק להם כלים להתמודדויות הרגשיות עימם נפגשים בבית הספר בעקבות קשיי הלמידה. אנו כותבים, חוקרים, קוראים ומשוחחים על נושאים כגון: זהות והזדהות מתוך הכוחות הטמונים בנו, למידה והתמודדות עם כישלונות, צמיחה מתוך אתגר, המקום שלי בתוך הקבוצה, ניהול עצמי ותכנון זמן.
חשוב לזכור שכל רכישה של שפה חדשה לוקחת זמן, ונדרשת סבלנות רבה מצידכם והתמדה בתהליך. אבל יום אחד אולי תשמעו את אחד התלמידים משתף בגאווה איך הצליח לכתוב סיפור קצר או אסופת שירים, גם בלי לדעת לקרוא ולכתוב, וזה יהיה שווה המון.
הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות (ע"ר) היא גוף לקידום ופיתוח יוזמות של צוותי חינוך, והיא פועלת בפריסה ארצית מלאה, בכל המגזרים, שלבי החינוך וסוגי החינוך.
