לחלום בגדול
קבוצת התיאטרון בבית הספר סימני דרך בקיבוץ מעברות התחילה לעבוד יחד כבר בשנת ההקמה הראשונה. היינו תשעה ילדים בכיתות א' ב' ומורה אחת (אני) שמנווטת בדרך שעדיין לא נסללה. הכל היה ראשוני ומרגש כמו ששנת הקמה של בית ספר יכולה להיות. היום אנחנו קבוצה של 21 ילדי כיתות ה' ו' כשהגרעין שהתחיל אז עדיין איתנו. בדרך נוספו לנו חברים חדשים, כך שמרבית הילדים נמצאים בעבודה משותפת יחד בין שנתיים לחמש שנים.
שני הסיפורים שאספר פה הם רפלקציה שלי על תהליכים שעברנו ואנחנו עוברים יחד, ועל איך הקבוצה יצרה לעצמה ובעצמה חממה של תחום משמעות (מונח עליו דיבר פרופ' יורם הרפז). נראה גם איך המושג שטבעה בראנה בראון "העצמה שבפגיעות" היה ועודנו מרכזי ומשמעותי בתהליכים שגורמים לקבוצה הזאת להיות כזאת משמעותית עבורם, ולא פחות מזה עבורי.
עמית היה תלמיד כיתה ב' ואנחנו עמדנו לפני ההצגה הראשונה, לפורים, בפני תלמידים וצוות בשנה הראשונה של בית הספר. הכל היה מוכן, הצגת מגילת אסתר כבר נכתבה והייתה מוכנה אבל הוא, תלמיד כיתה ב' בן 8, כמעט ולא ידע לקרוא. את הדף עם הטקסט הוא הרחיק וקירב בעצבנות מול עיניו והפער בין הנחישות להחזיק בתפקיד ראשי, אחשוורוש, לחוסר היכולת לקרוא בלבל אותי, אותו ואת חבריו להצגה.
"תלמדי אותי", הוא נפנף בדפים קרוב מידי לפנים שלי, "את מורה לא? תלמדי אותי איך לקרוא כדי לדעת את התפקיד". כמעט פרצתי בצחוק מול הדרישה הילדית אבל עמית היה רציני לגמרי, ואת השבוע שהגיע בעקבות השיעור הזה בילינו בקריאה ושינון של הטקסט. חשוב לציין שלפני זה הוא נמנע לחלוטין מכל מה שקשור בשפה הכתובה, אבל שיעורי התיאטרון כבר מזמן לא היו עוד משהו שהוא צריך ללמוד, תיאטרון היה עבורו תחום משמעות. דרך שיעורי תיאטרון עמית חווה את עצמו ביצירה, בהמצאה, בחוויה של זרימה והנאה, ועכשיו כדי להגיע לתוצר המשמעותי והרלוונטי של הצגה מול בית הספר הוא היה מוכן לעשות את הקפיצה הזו וללמוד לקרוא. עמית לא עשה את זה בשבילי או כי "צריך לקרוא" הוא עשה את זה כי התיאטרון היה משמעותי עבורו, כי הוא התחבר לזה דרך חווית התנסות, ושם ניתנה לו הזדמנות לבטא את עצמו. חווית התנסות משמעותית עבור הילד הזה נתנה טעם לחיים, לא פחות מזה.
לאורך השנים אפשר היה לראות איך הלמידה בקבוצת התיאטרון הופכת עבור כל ילדי הקבוצה לתחום משמעות. אנחנו לומדים. בהחלט לומדים. לא מדובר רק במשחקי תיאטרון, צחוק וכיף קליל, הילדים לומדים טקסטים ארוכים, מושגים תיאטרונים שיש בהם חוקיות, מתמודדים עם תפקיד שלא רצו, עובדים על רעיונות להצגות שלנו, עושים אימפרוביזציות שקורסות באמצע ומאתגרות את היכולת לנהל דיאלוג, מתמודדים עם ביקורת. זה לא תמיד "כיף". אבל היום אני יודעת להגיד שהאיזון בין הנאה פשוטה לעניין ואתגרים מותאמים, הוא המפתח לעניין העמוק והמחויבות האמיתית של הילדים לקבוצה הזו. גם האפשרות של התנסות ממושכת, שבוע אחרי שבוע, לאורך מספר לא קטן של שנים בחייהם הקצרים, הופכת את הלמידה למעצבת, החוויה המתמשכת משנה התנהגויות ומפתחת חשיבה רפלקטיבית על האומנות שהם עוסקים בה, על יצירה ועל עצמם.
עמית עדיין איתנו בקבוצת התיאטרון, פחות נאבק בשפה הכתובה ומאוד אוהב תפקידים גדולים. הוא יסיים כיתה ו' השנה ויעזוב את הקבוצה שלנו.
פגיעות, אותנטיות, משמעות
עדי, בת 11, עומדת מחוץ לסטודיו ממררת בבכי, ידיה ממוללות את המונולוג שכתבה וקטעה באמצע הצגתו מול הקבוצה. הסערה הרגשית נראית היטב בפנים הרטובות, בידיים הרוקעות ובגוף שנע באי שקט. איך הגענו לכאן ומה עושים עכשיו? ספוילר: לא יוצאים מזה. לפחות לא עד שיושבים בזה קצת.
האמת שכבר מהרגע שהם רק התחילו לבחור או לכתוב מונולוגים, הייתה לי הרגשה שהולך לקרות כאן משהו גדול. בשלב הזה רוב הילדים כבר עובדים יחד שנה שלישית או רביעית, העלנו הצגות שכתבנו יחד, בעיקר מצחיקות ומוזיקליות, והתחושה הייתה שאנחנו בשלים לעבור לשלב הבא.
התחלנו לעבוד על ערב מונולוגים, לעבוד על היכולת להיחשף, לעמוד לבד, להתמודד עם דבר לא נודע - כל אלה בישרו על משהו מיוחד שעוד לא קרה לנו. באותה התקופה נחשפתי למשנתה של בראנה בראון, שמדברת על העוצמה שביכולת להיחשף ולהעמיד את עצמך חשוף ופגיע, תוך כדי העבודה על ערב המונולוגים הבנתי שזה מאוד מתאים לאופן העבודה שלנו, והעבודה הזאת שינתה וחידדה משהו בקבוצה שלנו.
תחום המשמעות על פי הרפז מדבר על יחסי גומלין מעשירים, המשמעות מתבססת באינטראקציות של הקבוצה, האינטראקציה הבין אישית, או בין רעיונות, כמעט בשום שלב הם לא פועלים לבד אלא ברשת של אינטראקציות. העבודה על מונולוגים הפכה את הכל ליותר מורכב - עבודה עצמית, אינטראקציות של פידבקים משמעותיים, חשיפה ופגיעות.
החוקרת בראנה בראון מדברת על האומץ לא להיות מושלמים ועל הצורך בחמלה עצמית, היא טוענת שהפגיעות האותנטית היא זו שיוצרת תחושה של קרבה ומשמעות. היכולת להיחשף בפגיעות מנטרלת תחושת בושה ומאפשרת בתוך הקבוצה צמיחה של יצירתיות, מוטיבציה ואומץ שעולה מתוך הפגיעות.
וכאן אנחנו חוזרים לעדי שעומדת מחוץ לסטודיו ביום גשום ובוכה. אין יותר פגיע מזה. היא כתבה לטובת הערב מונולוג מאוד אישי אבל דקות לפני זה, כבר בשורה השנייה של המונולוג הכתוב, פתאום המילים התפוררו לה בגרון, העיניים התמלאו דמעות והקול לא יצא. עדי אחזה בחוזקה בדף המונולוג כאילו שזה יבוא לעזרתה, אבל המילים לא יצאו והיא פרצה החוצה לגשם. יצאתי אחריה ובתוך הסערה היא אמרה "כשאני מדברת זה כאילו הדמות יוצאת מהמילים שלי, זה כאילו אני קצת הדמות והדמות קצת אני. זה לא שזה אני לגמרי... אבל אני מבינה אותה ואני כתבתי את זה, ואם זה לא טוב אז כולם יצחקו".
מה שהבנתי זה שהיא מרגישה מאוד חשופה, כשמרגישים חשופים מאוד פוחדים להיפגע. אבל מה אם נהפוך את הפגיעות לכוח? להזדמנות? פשוט להיות אנושיים ולהראות לאחרים את עצמנו כמו שאנחנו, בלי שיפוטיות? מה יקרה אז? אם לשפוט לפי הניסיון הייחודי אצלנו בקבוצה אז מה שיקרה זה חיזוק של החמלה, של הקשרים האותנטיים, זה יאפשר להיות אמיצים בבחירות ובאופן הביטוי.
ערב המונולוגים שלנו היה הדבר הכי משמעותי שעשינו בשנים האחרונות מבחינה מקצועית ומבחינת השקעה של זמן ויצירתיות ומחשבה מעמיקה. מבחינתי אחד הדברים שהרווחנו זה סיכוי מירבי לחוש ולבטא אמפתיה, כי חוסר בושה ויכולת להיות פגיע מתאפשרים בסביבה אמפתית בלבד וזאת הייתה "תופעת הלוואי" הגדולה ביותר של העבודה לקראת ערב המונולוגים. אתה לא צריך להיות מושלם, אין צורך לעבוד בהשוואה, פגיעות אותנטית היא גם מקור עוצמה וקבוצת הילדים הזאת, בתהליך איטי, עדיין מייצרת סביבה בטוחה עבור עצמם.
אחרי שיחה קצרה (בלי נאומים גדולים כן? רק דיבור מהלב) עדי מוחה דמעות וחוזרת לסטודיו. החברים שלה מתבוננים בה בדממה, לא מפריעים, נותנים לה מקום, מזהים אינטואיטיבית את הפגיעות ומאפשרים אותה. עדי משלימה את המונולוג לקול מחיאות כפיים עדינות של קהל תומך. בחוץ סערה משתוללת, יורד גשם וענפי העץ בחלון מאיימים להישבר, אבל אצלנו בסטודיו חם ונעים וילדים פותחים את הלב, מסכימים להיות חשופים ורגישים ולשתף באופן הכי אמיתי שיש. סומכים אחד על השני ועל עצמם. "האמפתיה היא הנסיוב נגד הבושה", אמרה בראנה בראון).
---
חשוב לזכור שזאת קבוצת תיאטרון של ילדים צעירים, אז חוץ מזה שאנחנו מתגלגלים מצחוק, עושים שטויות וממציאים שירים מטופשים (מאוד), יש לנו גם ימים שבהם הילדים מגיעים מפורקים, או שיש ביניהם התנגשויות. ילדים יכולים "להתפטר" בדרמטיות מהצגה כלשהי או מאוד להעליב ולהיעלב. ילדים כמו ילדים. אבל מה שצומח ומצמיח בקבוצה שלנו זה השילוב בין צד לימודי מעמיק ולא מתפשר של מה שהפך לתחום משמעות, יחד עם קבוצה שמאפשרת פשוט להיות.
בשנה הבאה הקבוצה תהיה מורכבת בעיקר מילדי כיתה ו', הם ביקשו להישאר אותה קבוצה אינטימית, יש להם הרבה רעיונות לגבי העבודה יחד בשנה הבאה, ולי יש עוד הרבה מה ללמד אותם. כנראה שנעשה את זה יחד. הדרך עוד ארוכה.
