ישראל במלחמה
"זה סיפור אמיתי", אמר הנס למורה. "אמא שלי אמרה לי שהסיפור התרחש במציאות. שאין דליפה בנשמתה של אומה, שאצבע אחת של ילד - כשמאחוריה מיליון אצבעות הולנדיות - אינה נכונה לעצור בכל מחיר". (מארי מייפס דודג', 'הנס ברינקר או מחלקיים של כסף', 1865)
150 שנה חלפו מאז שסופרת אמריקאית סיפרה לעולם על הילד ההולנדי שסתם באצבעו פרצה בסכר. הסיפור הזה נושא בשורה: הולנד מחנכת את ילדיה לעצמאות, יזמות ומנהיגות ומכינה אותם לפתרון בעיות חברתיות מתוך ידע, הבנה, נחישות והקרבה. מהו אופייה של מערכת חינוך שגיבורה הוא ילד עני שמציל אומה שלמה? איך היא מכינה ילדים להתמודד ביצירתיות עם אתגרי העולם שכל כך השתנה? כיצד זה מתבטא בחומרי הלימוד, באווירת בית הספר, במבנה השיעור וביחסים בין מורים, הורים ותלמידים? איך מדינה שמקבלת הגירה בהיקפים גדולים מצליחה לשמור על רמה חינוכית כל כך גבוהה? ואיך לכל השדים וטחנות הרוח, הולנד נמצאת זה שנים בעשירייה הראשונה של מערכות החינוך בעולם, הן בהישגים, הן בשיעורי המצוינות והן במדדי השוויון ומתן ההזדמנויות?
עבורנו, כמי שמתעניינים בחינוך מתמטי, הולנד היא מוקד עלייה לרגל. הולנד ידועה כמי שהייתה ראשונה בעולם לאמץ גישה 'ריאליסטית' שמביאה את המתמטיקה כדי לפתור אתגרים מהמציאות. אבל כולנו יודעים שהחיים הם לא אגדת ילדים, ושדברים שרואים מכאן, מתגלים אחרת שם. לכן יצאנו במשלחת לימודית מישראל כדי לנסות להבין מקרוב את נוסחת ההצלחה ההולנדית בחינוך.
כוחה של למידה בקבוצה. ביקור בבתי הספר בהולנד
הצטיידנו בנקודות מבט שונות ומשלימות: אורית אחזה במשקפיים של מורה מעולה למתמטיקה. פזית הגיעה מבנייה של קואליציה מסייעת. יוסי ושגיא - מארגוני חינוך שפועלים בשדה, שלומית ממערכת חינוך עירונית, טלי ומיכל מהמחקר האקדמי, יעל, בועז ודודי אחזו בעדשת התקשורת ורויטל, ליסה (מרחוק) עדי ואני עזרנו לכל זה להתחבר.
לא עשינו לעצמנו הנחות. לא חיפשנו 'גימיקים' שמצטלמים יפה ומתיישרים עם תפיסת עולם או אידיאולוגיה חינוכית. חיפשנו את השיטה הכללית המשותפת. ידענו שבכל מערכת חינוך, מצליחה ככושלת, יש גם איים של חדשנות סוחפת, אבל לא אל אלו נסענו. ביקשנו ממארחינו לעזור לנו להבין את מה שרגיל, את מה שעובד בשביל כולם.
כשהגענו לבית הספר לפני שמונה בבוקר, חניית האופניים עדיין הייתה ריקה. רגע לפני שהצלחנו להגיד סנצ'ו פנצ'ו, היא כבר התמלאה במאות זוגות אופניים ששטפו את הרחבה. בכניסה חיכה אב הבית, עדיין טרוט עיניים מהלילה, מחייך אל תוך הקפה של הבוקר. הוא ביקש שנעלה במהירות אל חדר המורים, שם חיכו לנו מארחינו.
במבואה נתלה איור עצמי של ליאו ורומן שעל שמו נקרא בית הספר. ורומן, יליד העיר ח'אודה, למד בבית הספר בילדותו. הוא אחד מאותם מתי מעט שבית ספרם בחר להנציחם. "כל בית הספר נבנה ופועל ברוח החקר והגילוי של ליאו ורומן", סיפר לנו ריאן, היועץ הבכיר של שר החינוך. "דמותו, אישיותו, מחקריו ושיריו, הם הלב הפועם של בית הספר".
ורומן, בן למשפחה יהודית, היה ביולוג פורץ דרך שגילה את המנגנון התחרותי של ספיחת חלבונים בדם ("אפקט ורומן"). אבל הוא היה גם משורר ידוע ומאייר נערץ. שיריו עסקו בדרכו של האדם לגלות ולהבין את הטבע ואת המציאות שמסביבו. הם חיברו בין העולם הגדול של כולם, ובין עולמו האישי של האדם. הם קישרו בין המופשט והנשגב ובין המוחשי והגשמי.
כשנכנסנו לכיתתו של פיטר, המורה למתמטיקה, הבנו מיד למה התכוון ריאן. דלת הכניסה חשפה חלל שדמה יותר למבוך מסתורי. מתוך בחירה פדגוגית, הכיתה מנתה כ-60 תלמידים. אצל פיטר ישבו כ-20 בזוגות כדי לפתור ביחד תרגיל תוך שימוש בדרכים שונות. 20 אחרים שכבר הגיעו לשליטה בחומר ישבו בקצה המבוך וביצעו בקבוצות משימה יישומית מורכבת.
כששאלנו "אבל היכן ההוראה הפרונטלית? איפה המורה ליד הלוח ומולו הילדים מסודרים בשורות?" התשובה הייתה שהם ממעטים לעשות זאת, רק לפתיחת נושא, או לחזרות על נושא, ולא יותר מ-15 דקות בשיעור של 90 דקות. אחר כך שמנו לב ש-20 ילדים באמת נמצאים בתוך קונכייה מזכוכית, מקשיבים למורה מתלמד שהציג בפניהם את נושא השיעור ושלח אותם לעבוד בזוגות ובקבוצות.
נקודות מבט שונות ומשלימות. המשלחת הישראלית להולנד
בעיניים ישראליות זו הייתה זירה שמזמינה רעש ובלגאן. על פניו נראה שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. אבל בפועל, הכל היה ענייני, שקט ומקצועי. מן החלון נשקפה רחבת האופניים המלאה. פיטר סיפר לנו שבסוף כיתה ו' כל הילדים בהולנד נבחנים ברכיבת אופניים ושאחד השיקולים של ההורים בבחירת התיכון הוא היכולת להגיע אליו על שני גלגלים.
כבר מהלמידה המקדימה בארץ, ידענו שאנחנו חייבים להגיע לבית הספר 'אלסקה' שבצפון אמסטרדם. מבואת הכניסה הומה בתלמידים המגיחים מחניון האופניים. חבורות-חבורות הם ישובים במה שנראה כמו הפסקה פעילה, חלק משוחחים, אחרים משחקים פינג פונג וכולם נראים עסוקים בעצמם.
בקומה השנייה והשלישית נמצאים מרחבי הלמידה. גם כאן אותה שיטה, הכיתה מונה כ-55 תלמידים. פגשנו שיעור מתמטיקה שבו כ-15 תלמידים שהרגישו שטרם הבינו את הנושא עד סופו, למדו אותו עם המורה במליאה. 10 ילדים נוספים שעדיין מתקשים תרגלו עם מורה מתלמד. כל השאר ישבו בקבוצות סביב שולחנות במרחב פתוח ופתרו ביחד משימות מתקדמות.
במרחב אחר למדה כיתה כיצד להשתמש במודלים מתמטיים ובניתוח כמותני של מאגרי מידע כדי להבין תופעות מתחום הביולוגיה המולקולרית. פגשנו קבוצה של תלמידות שניסתה להבין כיצד מתפשטת מחלה אוטואימונית וניתחה נתוני אבחון כדי ללמוד על שיטות לגילוי מוקדם ולריפוי. כשחיפשנו את המורה, מצאנו אותה לבסוף במרחב הלמידה משוחחת עם תלמיד.
קבוצה אחרת של תלמידים סיפרה שראו בפייסבוק פוסט של רופא שיניים מקומי שביקש מעוקביו עזרה כדי להתמודד עם בעיה של דליפת קרינה מהמכשור במרפאה שלו. הם הגיעו למרפאה, השתמשו בנוסחאות פיזיקליות ומתמטיות כדי לנטר ולאבחן וכתבו נייר של המלצות. העבודה נמסרה לרופא השיניים לאחר שהוגשה כעבודת חקר בבית הספר.
בסיום הביקור, הוכנסנו לכיתה שבה תלמידת כיתה יא' סיפרה לנו על הדרך שבה לומדים מתמטיקה בבית הספר. קודם לומדים את המושג המתמטי ואז בוחרים מודול יישומי שעבורו לומדים נושא מהחיים. באמצעות הידע המשולב מבצעים פרויקט מעשי. לדוגמא, למדו על הבדלים בין זיכרון מקריאה לזיכרון מהקשבה, וביצעו מחקר השוואתי סטטיסטי כדי לבחון הבדלי יעילות.
כמו בכל בתי הספר שפגשנו, התלמידים דיברו אנגלית משובחת. שיערנו שהתשובה נעוצה בהתחלה מוקדמת, אך לא כך הדבר. גם הם מתחילים ללמוד אנגלית כמו אצלנו. התשובה שנתנו בכל מקום הייתה "אנחנו לומדים מהיוטיוב והנטפליקס". וכשאמרנו שגם לנו יש את זה וזה לא מצליח ככה, הם השיבו "מילדות ההורים דוחפים אותנו ללמוד שפות, זה חלק מהתרבות שלנו".
השכמנו קום כדי לנסוע אל העיר ליברדן, בירת מחוז פרייסלנד שבצפון מערב הולנד. חיפשנו את בית הספר 'אימפולס', שנקרא על שמו של פיוטר יילס טרואלסטרה, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית ההולנדית בזמן מלחמת העולם הראשונה. טרואלסטרה היה תושב העיר, ובהיסטוריה ההולנדית הוא זכור בשל טעותו המרה לנסות לעורר מהפכה סוציאליסטית שכשלה.
ידענו שפנינו מועדות אל בית ספר מהפכני. מנהל בית הספר, ראלף יילמר, לוקח את הגישה ההולנדית הממוקדת בתלמיד עוד כמה צעדים קדימה. כדי להדגים זאת, כבר בכניסה קיבלו את פנינו ביטה וארנולד, שני תלמידי כיתה י' שהובילו את הביקור שלנו.
"לכל תלמיד יש תכנית אישית עם היעדים שלו לחודשיים הקרובים, ויש לו חונך שפוגש אותו כדי לדבר על מצבו, על הקשיים ועל ההתקדמות", סיפרה לנו ביטה. "אנחנו מדברים עם החונך על המצב בבית, מה אכלנו ומתי הלכנו לישון, כי זה חשוב ליכולת שלנו להתרכז וללמוד". הסתובבנו בין מפגשי חונכות אישיים וקבוצתיים ושמענו בני נוער מבטאים רגשות בצורה פתוחה ומשתפת.
בקומה השלישית ראינו את חדרי היועצות לבריאות הנפש ואת חדרי האחיות לבריאות הגוף, ולצידם חדרי שקט וחדרי מיינדפולנס שאליהם מוזמנים הילדים להיכנס בעת הצורך. הילדים הסתובבו במסדרונות מחויכים. ניגשתי אל אחת מהם ושאלתי מה פשר החיוך, והיא השיבה "בית הספר הוא המקום השמח שלי, אני מגיעה לכאן עם חיוך בכל בוקר מחדש".
עושים את זה אחרת. תלמידים בהולנד
בעודי ישוב על אחד מאופני הכושר הפזורים ברחבי בית הספר, שוחחתי עם המנהל יילמר. "לומדים פה בכלל?", תמהתי בכנות ישראלית ישירה. הוא השיב, "בית הספר מחולק ל'בתים' שמוקדשים לתמות לימודיות מרכזיות: בית הארי פוטר לספרות, בית הסדנא ליצירה ואומנות, בית המדע מוקדש למקצועות הריאליים, וכך הלאה. מערכת השעות משבצת את הילדים לבתים".
צוות הפדגוגיה שלנו הצטרף למורה למתמטיקה כדי להבין עד כמה רחוק ועמוק אפשר להגיע עם שלוש שעות לימוד שבועיות שניתנות למתמטיקה. הרושם שקיבלנו הוא שטכניקה בסיסית נלמדת היטב, בלי הוכחות ועם מעט נוסחאות. מהר מאוד נעשה מעבר לשימושים מתמטיים אמיתיים כדי להתמודד עם מצבים מהמציאות.
כשנכנסו בחזרה אל המיניבוס שלנו, הדעות במשלחת היו חלוקות. "איזה מקום קסום זה, הייתי שולחת את הילדים שלי ללמוד כאן", אמרו אחדות. "לא לומדים פה שום דבר, זו אחיזת עיניים ניו-אייג'ית", אמרו אחרות. במבחן הביקוש, כ-120 תלמידים בוחרים ללמוד בבית הספר מדי שנה, כאשר להורים בעיר יש עוד 10 בתי ספר תיכון שעומדים לבחירתם.
"איך זה שבכל בתי הספר שבהם ביקרנו פגשנו בגישה חינוכית שמחברת את הלמידה לאתגרים ממציאות החיים?", שאלנו את פול דריג'ברס ממכון פרוידנטל שבאוניברסיטת אוטרכט. "זהו אופן חשיבה ודרך התנהגות שמובנים עמוק בתרבות שלנו. אבל זה גם היה תהליך מכוון שהובלנו והוא חדר ונטמע והצליח לנו, הן בלימודי המתמטיקה, והן בגישה החינוכית הכללית".
מאז שנות ה-70 הולנד הפקידה את החינוך המתמטי שלה בידיו של מכון פרוידנטל שהקים המתמטיקאי, פרופ' האנס פרוידנטל. המכון מפתח ומטמיע גישה של "חינוך מתמטי ריאליסטי" (Realistic Mathematics Education). הגישה מתמקדת במיומנויות של הנמקה, מידול וחשיבה מסדר גבוה סביב בעיות מורכבות ממציאות חייהם של התלמידים.
"אבל אם נודה באמת, כבר אבד הכלח על הגישה הזאת", סנט בנו דריג'ברס. "כשאומרים 'ריאליסטי', למה הכוונה? למשהו אמיתי? משהו אפשרי? משהו שניתן לדמיין? או אולי משהו שיש לו משמעות? בתי הספר לקחו את הגישה הזאת באופן קיצוני ושטחי. את הרעיון של לזהות תופעות בטבע שיש להן היגיון מתמטי, הם הפכו למשהו מאוד טכני".
לכן בשנת 2013 הולנד החליטה לבצע שינוי בתכנית הלימודים שלה במתמטיקה. מה שראינו בבתי הספר הוא תוצאה של השינוי הזה. "הכותרת של השינוי היא 'חשיבה מתמטית גבוהה'", הסביר לנו דריג'ברס. "והיא עומדת על שלוש רגליים: ידע וטכניקה, מידול והנמקה, וחשיבה מופשטת". בעקבות השינוי, הותאמו כל ספרי הלימוד ומערך הבחינות.
"ומה למדתם מהשינוי הזה?"
"שלתלמידים חזקים המעברים בין טכניקה ובין היישומי והמופשט, הם מעברים קלים. עבורם השילוב הזה אפשרי. ברמות הנמוכות יותר, אנחנו מקריבים את החשיבה המופשטת ומעדיפים את היישום. אבל גם ברמות הגבוהות, לאורך זמן, המורים מתלוננים על הרמה הגבוהה של הבחינות, ולאט לאט הן הופכות פחות מורכבות.
"בביקורינו בכיתות שמנו לב שהוצאתם מתוכנית הלימודים נדבכים שלמים של הוכחות מתמטיות, זה לא שינוי כבד מדי?"
"כן, זה חלק מהשינוי שעשינו בתוכנית הלימודים. מה הטעם בזה שהתלמידים מוכיחים עוד ועוד, כאשר אין ביכולת הזאת באמת שימוש. העדפנו ללמד אותם הוכחות ברמה מסוימת, כדי לפנות זמן ליישום".
בישראל תכנית הלימודים היא עניין רציני, לכן שמנו פעמינו אל מי שכותב את תוכניות הלימודים. אם חשבתם שמדובר במשרד החינוך - תתפלאו. הגוף האחראי על פיתוח תוכניות הלימודים הלאומיות הוא בכלל ארגון מקצועי ללא כוונת רווח ששמו: SLO (ראשי תיבות של 'המכון לתוכניות לימודים של הולנד'), והסיסמא שתלויה על קירותיו אומרת: "תוכנית לימודים טובה עושים ביחד".
"אנחנו מפתחים תוכניות לימודים מגיל 4 ועד 18, לכל תחומי הדעת ולכל מסלולי הלימוד", אמר לנו ויקטור בגאווה. אחר כך הוא הציג את מבנה מערכת החינוך ואת שלושת מסלולי התיכון. "50% מהתלמידים לומדים במסלול המקצועי, 28% במסלול האקדמי ו-22% במסלול הכללי". לשאלתנו השיב, "מתמטיקה היא מקצוע חובה ביסודי, ואילו בתיכון רק במסלול האקדמי".
כשנכנסנו לעומק, הבנו שיש הבדלים גדולים בינינו ובינם. "תכנית הלימודים מגדירה סטנדרטים, אבל אסור לה להתערב בפדגוגיה. אנחנו לא נכנסים לשאלה כמה ללמד, איך ללמד ולארגן את הלמידה. זו האחריות ושיקול הדעת של בתי הספר. גם ספרי הלימוד הם בסמכות של המוציאים לאור, לא אנחנו ולא משרד החינוך צריכים לאשר אותם".
עוד פער נעוץ במספר מקצועות הלימוד. בחטיבת הביניים נלמדים 7 (הולנדית, מתמטיקה, אנגלית, מדעים, חברה, אומנות וחינוך גופני). בחטיבה העליונה נבחנים לבגרות על 4 עד 7 מקצועות (תלוי במסלול). ההודעה על התוצאות היא אחת: עובר/לא עובר. במתמטיקה, הדגש הוא על צמצום חומר כדי להעמיק במה שחשוב ועל בינתחומיות, כלומר שילוב של המתמטיקה בתחומים אחרים.
גאווה משפחתית. דגל שנתלה על אדן החלון ולצדו ילקוט - סימן לסיום מוצלח של בחינות הבגרות
אחר כך פגשנו את רוד, שאחראי על כתיבת כל בחינות המתמטיקה ב-CITO. "יש לנו הרבה מאוד שאלוני בחינה, תלוי במסלול הלימוד. מי שלומד במסלול האקדמי לומד מתמטיקה מופשטת (mathematics b), מי שבמסלול הכללי לומד מתמטיקה בהקשרי חיים (mathematics a), ומי שלומד במסלול המקצועי, לומד את המתמטיקה הספציפית למגמה שלו". רוד הדגים שאלות מתוך שאלוני הבחינה. "גם בשאלות שבהן המתמטיקה יחסית פשוטה, אנחנו מקפידים על בחירת אסטרטגיה, כדי שהתלמידים יתמודדו לא רק עם טכניקה מתמטית, אלא גם עם חשיבה מעשית".
רוד, אם זו לא חוצפה, האם אפשר לשאול אותך איך זה שאתם כל כך מצליחים בפיז"ה?
"זה מאוד פשוט, פיז"ה שואלת כמו שאנחנו מלמדים. פיז"ה מנסה למצוא אם ילדים יודעים להשתמש במתמטיקה כדי לפתור בעיות מתוך הקשרי חיים שונים. זו בדיוק הדרך שבה אנחנו מלמדים, בעיקר את המתמטיקה, אבל בכלל זו הגישה החינוכית שלנו בהולנד. זה עובד בכל הרמות, ולכן אין אצלנו פערים כמו במדינות אחרות. התלמידים החלשים שלנו מצליחים יותר מהממוצע העולמי".
לאחר שקראנו את "מובילים מהאמצע" של אנדי הרגריבס, על החשיבות של דרג האמצע במערכות חינוך מצליחות, ביקשנו ממשרד החינוך ההולנדי לארגן לנו פגישה במנהל החינוך של עיריית אמסטרדם. "לממשל המרכזי יש שני תפקידים בלבד", הסבירה לנו מגי. "לתקצב את בתי הספר, ולפקח על הביצוע באמצעות גוף פיקוח חיצוני".
חשבנו שזו הקדמה לקראת הסבר מפורט על כך שהשלטון המקומי עושה את כל השאר. אבל אז הגיע ההמשך, "ואילו הרשויות המקומיות אחראיות על בינוי בתי ספר, הסעות, קציני ביקור סדיר ופעוטונים". שאלנו בתמיהה, "אז מי אחראי על התכנים, השיטות והארגון?", ומגי השיבה "אלו מועצות בתי הספר (school boards), שהם ארגונים ללא כוונת רווח שמנהלים את בתי הספר."
מגי סיפרה לנו שלפי סעיף 23 לחוק החינוך, הסמכות לחינוך ניתנת בידי מועצת בית הספר. המועצה יכולה לקבוע את האידאולוגיה, הזהות, הכיוון והגישה של בית הספר. החופש ושיקול הדעת הם מוחלטים. המועצות צריכות להפגין איכות והתלמידים לעמוד בבחינות. אין חובה להשתמש בתוכניות הלימודים של SLO ואין הכרח להשתמש בספרי לימוד כאלו או אחרים.
להורים ניתן חופש מוחלט בבחירה של בית הספר היסודי והתיכון של ילדיהם. באמסטרדם יש 150 בתי ספר יסודיים ו-110 תיכונים וכל הורה נרשם ל-12 העדיפויות הראשונות. יש אתר אינטרנט שמציג את התוצאות של בתי הספר לפי הישגים במבחן CITO כדי שהורים יוכלו לבחור בית ספר שיוביל למסלול שאותו הם שואפים לילדיהם.
מתעדים תלמידים בפעולה
"ומה בכל זאת אתם עושים כעירייה מבחינה חינוכית?"
"מכיוון שאנחנו עירייה עשירה, אנחנו משקיעים משאבים נוספים לצמצום פערים. מסבסדים פעוטונים לילדי מהגרים ומעודדים תיכונים לדחות את ההסללה מכיתה ז' לכיתה ט', ובשנתיים הראשונות של חטיבת הביניים לקיים למידה במסלולים מעורבים. אנחנו יודעים שההורים החזקים לא כל כך אוהבים את זה".
הגענו לעירייה בדיוק ביום שבו נתוני מבחני הבגרות מתפרסמים. הנוהג בהולנד הוא שהילדים יושבים בבית ומחכים לטלפון מהעירייה. השיחה נעשית בתבנית אחידה, ובה נמסרת ההודעה האם עברת או לא עברת את בחינות הבגרות. אם לא עברת, ספסל הלימודים מחכה לך גם לשנה הבאה. 10% לא עולים כיתה מדי שנה וגם בבגרות 10% נכשלים.
מי שעבר את בחינת הבגרות, שמח וטוב לב וביתו מתמלא שמחה. לאות הפגנת אושר פומבית, הנוהג הוא לתלות על אדן החלון דגל של הולנד ועליו להניח את ילקוט בית הספר. כך כל השכנים ועוברי האורח יודעים שבבית זה גרה משפחה שאחד מבניה או בנותיה סיים זה עתה את פרק לימודיו. גאווה משפחתית ולאומית גדולה.
"נו, עכשיו כשחזרת, סוף סוף הבנת?", שאלה אותי עמיתתי, תרצה ואן-מנטס שמיאן, שסייעה לנו בהכנות ובשיחות הרקע עם מארחינו לפני שנסענו. תרצה נולדה והתחנכה בהולנד ועלתה ארצה כדי להקים פה את משפחתה. "האמת היא שעדיין אני לא מצליח להבין אם מדובר פה במודל ריכוזי שנשלט ומפוקח על-ידי הממשלה, או על איש הישר בעיניו יעשה", השבתי.
תרצה חייכה ואמרה: "Polder". הרמתי גבה ותמהתי: "פולדר?". הזכרתי את משל הילד ההולנדי שסיפרה סופרת אמריקאית, אבל בהולנד המורשת התרבותית הולכת לכיוון אחר. "המאבק המתמיד של הולנד הוא במי הים שעומדים להטביעה. ניקוז המים הוא הדרך היחידה של תושבי המדינה להתמודד עם הסכנה הקיומית הזאת", היא הסבירה.
"לכן טחנות הרוח, לכן הסכרים ולכן מפעלי הניקוז הגדולים. כל משפחה וכל קהילה הייתה חייבת להירתם למבצע הזה ולתרום את חלקה. כל מקום מצא את שיטת הניקוז שמתאימה לו אחרי דיון קהילתי סוער, הירתמות כללית וגיוס משאבים. הממשלה הנחתה ופיקחה מלמעלה, אבל כל מקום פעל לפי שיקול דעתו. ביחד כולם ידעו שאנחנו תלויים לחלוטין אחד בשני."
הדברים של תרצה גרמו לי להבין שבחירה ועצמאות של תלמידים, הורים ומורים, גורמת להם לאושר; שהחירות מתקיימת בתוך עולם סלול ומוגדר, היא נותנת שקט נפשי ויכולת להתרכז. אפשר לבקר מבחוץ ולהגיד "אין פה יצירתיות מחוץ לקופסא", או "ההסללה המוקדמת היא חמורה", אבל האמת, נראה דווקא שטוב להם עם זה, ולפי כל מדד, הם ממש מצליחים.
♥
• בהולנד יש רק 250,000 מורים. על כל 14.7 תלמידים יש מורה אחד (בהשוואה ל-11.5 בישראל). הדאגה בדבר מחסור במורים גם בהולנד היא ממשית.
• המורים בהולנד מלמדים הרבה באופן יחסי. הם מלמדים 930 שעות בשנה (לעומת 840 בישראל). גודל הכיתה הממוצע הוא 23 תלמידים (בפועל מורים מעדיפים ללמד ביחד כיתות גדולות).
• לפי מחקר TALIS, המורים ההולנדים מעניקים ומקבלים משוב מקצועי מעמיתיהם באופן אינטנסיבי ומגוון, החל מתצפיות בכיתה ועד לקהילות מקצועיות.
• משרד החינוך לא מתערב בשיטות הפדגוגיות של בתי הספר ומאפשר להם שיקול דעת עצמאי מוחלט לגבי האופן שבו הם בוחרים ללמד. הגמישות מתאפשרת הן בדרך ההוראה והן בשימוש במשאבי ההוראה.
• למרות השונות הגדולה, ניכר כי כתפיסה כללית, הגישה הרווחת מציבה את התלמיד, יכולותיו, צרכיו והעדפותיו במרכז. התלמידים מקבלים עידוד להתנהל בעצמאות ובמודעות גבוהה להתקדמות לימודיהם.
♥
