להקשיב לשטח
לפני שבוע חוויתי את אחד מרגעי החולשה שלי בתוך מחנך.
זה היה כאשר נזדמנתי בעל כרחי לשיחת חולין בגן שעשועים בין שלושה חבר'ה צעירים שככל הנראה עובדים בהייטק.
הגבוה מביניהם אמר לחברו: "אין מצב שאני הולך להביא הביתה פחות משלושים אלף שקלים. אשתי תיתן לי לישון בסלון".
הנמוך מביניהם ענה לו: "עזוב אותך. תגיד תודה שאתה לא מורה. יום לא הייתי מחזיק שם. גם תמורת ארבעים אלף לא הייתי מתחלף עם המורים של הילדים שלי. אלה אין להם חיים...".
ואז הגיע השלישי וסיכם את הדיון: "עזוב אותך מורים. גם מרוויחים פח וגם מקבלים יחס מגעיל. לך תקנה דירה ממשכורת של מורה בישראל. ידעתם שרוב המורים ב-OECD מרוויחים כמעט פי שתיים מהמורים כאן? בושה".
בדרך כלל ויכוחים כאלו נגמרים אצלי במקרה החמור בתור רעד קל בכנף, אלא שהפעם הרגשתי שהמילים שלהם משפדות לי את הלב.
כן, אני יודע בדיוק בשביל מה אני קם בבוקר. אני אוהב את התלמידים שלי. אני גאה בשליחות שלי.
כשאני מחזיק את כוס הקפה שלי ומעצב את הנשמות של ילדי העתיד אני מרגיש בר מזל ובטוח שיש לי את העבודה הטובה ביותר בעולם.
ובכל זאת המילים הללו הצליחו לערער אותי:
אנחנו באמת לא מרוויחים משהו, בלשון המעטה.
נדיר שתמצאו אמא יהודייה שתאחל לילד שלה שיהיה מורה.
רופא, מהנדס, עורך דין, רואה חשבון - כל אחד שיש לו משכורת מכובדת והיתכנות כלכלית. אבל מורה? נו באמת.
איך אומרים - מהצלת נשמות ופיסול האישיות של התלמידים אי אפשר עדיין לקנות לחם במכולת...
ואז נזכרתי בה. באשה הענקית הזו. הגדולה. פורצת הדרך. זו שיכלה לכתוב על הקבר שלה כמעט כל דבר. כל תואר שהייתה חפצה בו:
פרופסור נחמה ליבוביץ'.
פרופסור לייבוביץ', שהלכה לעולמה לפני 25 שנה, הייתה יכולה עם האינטלקט שלה להיות בקלות רופאה, עורכת דין, רואת חשבון ומהנדסת וכל מה שהייתה רוצה - ובכל זאת ולמרות הכול על קברה נכתבה מילה אחת, פשוטה:
מורה.
במילה הזו ראתה נחמה ליבוביץ' את תמצית חייה ועיסוקה בעולם.
אז נכון יש מקומות עבודה שהמקררים שלהם מתפוצצים מהיוגורטים של הביוקר ויש להם חמישה סוגי חלב, רק תבחרו.
לא כמו בהוראה, שאתה פותח את המקרר וצריך להגיד אלף פעם תודה שיש לך בכלל חלב.
ויש מקומות עבודה שמרוויחים בהם עשרות אלפי שקלים ומאפשרים לעובדים שלהם לטוס לחו"ל שלוש פעמים בשנה ולרכוש אופציות ובונוסים.
לא כמו בהוראה שהאופציה היחידה שיש לך היא להעביר את המכשיר שלך למצב טיסה בעשר בלילה כי יש גבול עד מתי אתה מוכן לקבל שיחות מההורים.
ויש מקומות עבודה שאמהות יהודיות מאחלות אותם לילדים שלהן הרבה לפני הוראה.
אבל באיזה עוד מקום עבודה בעולם אתה יכול להצמיח כנפיים באמצעות מילים לילד קטן שכבר הפסיק להאמין שיש לו מקום בפלנטה הזו, להפיח חיים בחלומות שלו ולגרום לו שוב להאמין שרק בשבילו נברא העולם?
ובאיזה עוד מקום עבודה את יכולה להחיות אם חד הורית מותשת ועייפה עם מבט מובס בעיניים ולהדליק לה מחדש את פתיל החיים רק באמצעות מחמאה קטנה ואמיתית על הילד שלה?
ואם הייתם באמת מבינים בקפה, הייתם מגלים שתכלס, למרות מה שאומרים לכם, אין על הקפה של המורים בעולם.
לכו תשאלו את התלמידים ותגלו שכל עוד הקפה חם, המילים של המורה שלוגם ממנו יוצאות הכי מלטפות וחודרות שיש.
אז תודה לך פרופסור נחמה לייבוביץ'. שגם אחרי עשרים וחמש שנה, המילה היחידה שבחרת לכתוב על הקבר שלך משמשת כשיעור לחיים שעדיין נושם ובועט, ממש כמו השיעורים שהעברת לעשרות אלפי התלמידים שלך.
