לשבור את השתיקה: איך נלמד את התלמידים.ות לדווח על פגיעה מינית?

לאחרונה אנו שומעים בתקשורת על מקרים חוזרים ונשנים של אלימות מינית ופגיעות מיניות בקרב תלמידי תיכון בבתי-הספר, אך חשוב לזכור שישנם מקרים רבים שאינם מגיעים לכלי התקשורת  ונותרים במחשכים. ממצאי הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לשנת 2020 שהתפרסמו לפני כחודש חושפים תמונת מצב בעייתית. מהנתונים של משרד החינוך בדו"ח זה עולה כי מעל 4500 מקרי פגיעה מינית הופנו ליחידה למיניות ומניעת פגיעה מינית בשפ"י בשנת הלימודים לעומת שנה קודמת בה הופנו כ-3700 מקרים. לפי נתונים אלה, כמעט מחצית מהמקרים מתרחשים שלא במסגרת החינוכית וכשני שליש מהפוגעים הם קטינים. כמעט מחצית מהמקרים המדווחים עוסקים בפגיעה מינית בקרב תלמידות ותלמידים באותו מוסד לימודים, כאשר רוב המקרים (87%) כוללים רק פוגע אחד. רק ברבע מהמקרים שדווחו קיימת חובת דיווח ומכאן אנו למדים שישנם מקרים שאינם מגיעים לידיעת המערכת.

מבחינת פילוח לפי זרם חינוך: 97% ממקרי הפגיעה הם במגזר הממלכתי, 23% ממלכתי דתי, 10% במגזר הערבי (אין דיווחים לגבי המגזר החרדי). לגבי מאפייני הפגיעה, הפילוח מצביע על 22% מהמקרים שמהווים פגיעה מינית, 20% מהמקרים מהווים הטרדה מינית, 21% מהמקרים מהווים פגיעה מקוונת ו-37% מהמקרים מהווים התנהגות מינית לא מותאמת.

אחת הסוגיות המטרידות הורים ואנשי חינוך היא כיצד ניתן לעודד ילדים ובני נוער לדווח על מקרי אלימות ופגיעה מינית. כיום בעידן הדיגיטלי, הילדים ובני הנוער נחשפים לא אחת לתכנים מיניים ואלימים, לעתים ללא בקרה של איש חינוך ו/או ההורים. חשיפה לתכנים אלה ללא תיווך חינוכי עלולה להשפיע על הילדים ובני הנוער הצופים בהם, ובכך לקבל "לגיטימציה".

מדוע הקורבנות נמנעים מדיווח?

אלימות מינית בין בני נוער היא תופעה חברתית מדאיגה בהיקפה. ילדים ובני נוער נמנעים לעתים מדיווח, בשל חסמים וקשיים רגשיים-חברתיים הקשורים במקרה הפגיעה עצמו. לעתים זו הבושה והמבוכה הרבה שחש קורבן הפגיעה סביב מקרים אלה, לעתים תוך "האשמה עצמית" ו"הלקאה עצמית". לעתים הקורבן "מאשים" את עצמו שסגנון הלבוש, ההתנהגות או הדרך בה התבטא, גרמו לפגיעה זו. גם החשש מהחשיפה הציבורית, תגובת ההורים ובני המשפחה, אנשי החינוך, החברים לכיתה והסביבה הקרובה, מונעת לעתים מהקורבן לדווח את הפגיעה שחווה. הקורבן עלול להימנע מדיווח בשל הכאב להיזכר באשר אירע, ההשפלה, הבושה והמבוכה שהוא צופה שיחוש בעת הדיווח.

בעוד שייתכן שהבחירה לשתוק היא בחירה קשה בפני עצמה עבור הקורבן, הוא לעתים סבור שהדיווח עצמו יהיה בעל השלכות שירעו את מצבו ו"המחיר" של הדיווח גבוה מדיי עבורו. כך לעתים, הקורבן מנתק עצמו רגשית מהמקרה ומדחיק אותו כחלק ממנגנון ההגנה שלו. חשש מפני הפוגע, תחושת רחמים כלפיו או חשש להסב לו או לקרוביו "נזק" מונעים מהקורבן לדווח אודות הפגיעה.

מדוע ילדים ובני נוער בסביבת הקורבן נמנעים מדיווח והתערבות?

סוגיה מטרידה אף היא הינה הימנעותם של ילדים ובני נוער מדיווח ומהתערבות במצבי פגיעה ואלימות מינית. חשוב להבין שבפני ילדים ובני נוער העדים למצבי פגיעה ניצבים אתגרים וחסמים שיש לתת עליהם את הדעת ולפעול למען יצירת מרחב בטוח שיאפשר דיווח ואף התערבות בזמן אמת.

האתגר הראשון, עליו מלמדים אותנו מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית, הוא אפקט הצופה מן הצד (Bystander Effect). לעתים אדם מסיר מעצמו אחריות במצב שהוא עד בו לפגיעה. בעיקר כאשר יש עדים רבים למקרה, אנו סבורים שמישהו אחר יתערב. כלומר, דווקא כאשר אדם שנמצא במצוקה ובסביבתו רק אדם אחד, יש סיכוי רב יותר שיקבל עזרה, מאשר אם יימצא באותו מצב בתוך קהל של אנשים.

אומרים לא ללחץ חברתי - ומדווחים

האתגר השני הוא שילדים ובני נוער נתונים ללחץ חברתי ולרְצִייה חברתית. כלומר, כפרט מתוך קבוצה, הם מרגישים צורך להתנהג ולפעול בהתאם לנורמות של הקבוצה ולאו דווקא לפי כללי המוסר של החברה. הצורך לרצות את חברי הקבוצה, להיחשב "מקובל" ולא להיתפס כשונה או כיוצא דופן מכולם מכתיבה לא פעם את התנהגותם של ילדים ובני נוער בסיטואציות של פגיעה.

האתגר השלישי הוא שגם כאשר ילדים ובני נוער רוצים להתערב, לא תמיד יש בידיהם את הכלים והמיומנויות לזהות נכון מצבים של פגיעה ואלימות מינית ואף לעצור אותם. בנוסף, לעתים קרובות, ילדים ובני הנוער, מתוך חשש מהשלכות הדיווח על מקומם החברתי ומעמדם, תיוגם כ"מלשינים" וחשש מתגובות חבריהם, יימנעו מדיווח.

כיצד ניתן לשבור את קשר השתיקה?

שאלות רבות מטרידות את הילדים ובני הנוער ומעכבות אותם מלדווח: "מה יחשבו עליי? אולי אני אשם/ה במה שקרה? אולי אנסה לפתור לבד את הבעיה? האם יש בכלל טעם לספר? הם לא יאמינו לי", "האם יש לי דרך להוכיח שאני דובר אמת?".

כהורים וכאנשי חינוך עלינו לתת מקום מכבד לחסמים, לאתגרים ולקשיים של ילדים ובני נוער להתערב וגם לדווח. בד בבד עלינו ליצור עבור הילדים ובני הנוער תחושה של מרחב בטוח להתערבות ודיווח, תוך מתן כלים פרקטיים להתמודדות. להלן הצעות למספר כלים פרקטיים לאנשי חינוך ולהורים על מנת לעודד ילדים ובני נוער להתערב במקרי פגיעה בזמן-אמת ולדווח עליהם:

1. שיחה פתוחה עם הילדים ובני הנוער בנושא אלימות מינית והעלאת המודעות החברתית שלהם: במקרים של אלימות מינית או חשד לאלימות מינית, עלינו לבסס אצל הילד את התפיסה: "יש ספק - אין ספק". אחד המסרים החשובים הוא שכאשר הם חושדים בכך שמדובר במקרה של אלימות מינית, עליהם לנסות למנוע אותו ומייד לדווח לאדם מבוגר שהם בוטחים בו בסביבתם הקרובה (הורה, מורה, יועצת וכו'). נברר עם הילדים ובני הנוער באופן מותאם גיל מהי אלימות מינית ומה ידוע להם בנושא זה. האם הם מכירים קורבן לאלימות מינית בבית הספר והאם בעצמם חוו פגיעה מינית בבית הספר. נוכל להיעזר בדוגמאות קונקרטיות שדווחו בחדשות. נקיים שיח פתוח ובו נדון עם הילד: אם היה עד לפגיעה מינית בילד או ילדה בבית ספרם, מה היו עושים במקרה זה? כיצד היו נוהגים ומדוע? חשוב לשמוע את נקודת מבטו של הילד ולשמוע הצעות לפיתרונות שהוא מעלה.
   
   
   חשוב לקיים דיון עם הילדים על כוחם להשפיע ולשנות מצבים מקצה לקצה
   
   כך ניתן גם להתאים את הכלים והמיומנויות שנציע לו כדי ליצור עבורו מרחב בטוח להתערבות ודיווח. נדון עם הילד בפתיחות על אפשרות ההתערבות הישירה או ההתערבות העקיפה (כלומר בסיוע של אחרים). נדון עמו גם על חובת הדיווח. נדבר עם הילד על ההיבטים המאתגרים בחובת הדיווח, למשל: "אינני רוצה להיות מלשן/ית"; "אם אדווח יתנכלו לי"; "אני לא רוצה להיות חריג, שונה, או לא מקובל". נדון עם הילד מה המשמעות של דיווח, ומתי הוא הכרחי. עלינו להדגיש בפני הילד, שגם כאשר יש נוכחים רבים בסיטואציה, חלה עליו אחריות, כאילו רק הוא נוכח בה לבדו. עלינו לשוחח עם הילד ולהבהיר כיצד באים לידי ביטוי סוגים שונים של אלימות מינית, הן במרחב הפיזי והן במרחב הווירטואלי.
   
   
2. צפייה משותפת עם הילדים שלנו בתכנים מותאמי-גיל המדגימים סיטואציות של מניעת אלימות מינית: חשוב להביא בפני הילד סרטונים, פוסטים בפייסבוק, סיפורים ושירים העוסקים בסיטואציות של אלימות מינית ומניעתה. נשוחח עם הילד על שיח מכבד וראוי לעומת שיח מבזה, ומעשים הנחשבים "חציית גבול" מבחינת אלימות מינית (מה מותר ומה אסור). הדיון עם הילד על אלימות מינית ומשמעותה באמצעות תכנים אלה הוא חשוב ביותר, והוא מאפשר לדון באלימות זו, במשמעות, בפרשנות ובנקודות המבט האפשריות להבנת האלימות.
   
   כך נפתח את המודעות החברתית של הילד ואת יכולתו לזהות נקודות מבט שונות לגבי מצבים חברתיים, ובפרט מצבי אלימות מינית. זאת לצד דיון עקרוני עם הילד לגבי ערכים של חמלה, סולידריות ואמפתיה. נבקש מהילד לשים את עצמו בנעליו של הקורבן, כיצד הוא מרגיש ומה הוא היה מצפה מהסביבה מבחינת עזרה ודיווח. נשוחח עם הילד גם על ההשלכות העתידיות שעלולות להיגרם לקורבן כתוצאה מהפגיעה (השפלה, תחושת בדידות, דיכאון, הפרעת דחק שלאחר טראומה, פגיעה בדימוי העצמי, הימנעות מיצירת קשרים חברתיים ועוד). חשוב שנשוחח עם הילד על סוגיית השוויון המגדרי כפי שהיא עולה מתכנים אלה ונדון בחשיבותה.
   
   
3. תכנון משותף של סרטון, הצגה, דגם או פרויקט הממחיש מצב של אלימות מינית ומניעתה: כאשר הילד מתכנן בעצמו תוצר לימודי כלשהו הקשור באלימות מינית, הוא הופך למודע יותר, קשוב יותר לסביבה, אמפתי, חומל ומבין את סביבתו באופן טוב יותר. הילד לומד אפשרויות שונות לניתוח סיטואציות אפשריות באמצעות סימולציות של נקודות מבט מרובות (יצירת "תסריט" לכל דמות). כך הילד לומד באופן מוחשי את הנסיבות שעלולות להביא לאלימות מינית ואת הדרכים למניעתה.
     
4. חשיבה משותפת עם הילדים על יוזמות אפשריות לקידום אחריות חברתית של ילדים ובני נוער וכן יוזמות למניעת אלימות מינית בכיתתם ובבית ספרם: חשוב לקיים דיון עם הילדים על כוחם להשפיע ולשנות מצבים נתונים מקצה לקצה, הבחירה והאפשרות העומדת בפניהם גם ליצור שינוי בר-קיימא בכל הקשור לאלימות מינית. חשוב ביוזמות אלה גם לתת ביטוי ומקום מכבד לחסמים ולקשיים של הילד ושל ילדים אחרים להתערב ולדווח. נדון עם הילד על ערכים בסיסיים של כבוד לזולת ואחריות חברתית, תוך חשיבה על יוזמות שיקדמו אחריות חברתית אינדיבידואלית וקולקטיבית בבית הספר.

נראה כי בייחוד בתקופה האחרונה, המאופיינת כתקופה משברית לאור מגפת הקורונה, אנו שומעים יותר ויותר על אלימות מינית בין תלמידים ותלמידות בתי ספר. יצירת מרחב בטוח ותרבות של שוויון מגדרי למניעת אלימות מינית היא משימה עיקרית הניצבת בפני אנשי החינוך בבתי הספר וגם בפני ההורים. עלינו לפעול כל העת, מילדות ועד בגרות, בתהליך מתמשך ומותאם-גיל, להעלות את המודעות של הילדים ובני הנוער למצבים של אלימות מינית, לקדם את הבנתם לגבי אחריותם הקולקטיבית למניעת מצבים אלה ולעודד דיווח לגביהם.