להקשיב לשטח
הוא חיכה לי ביציאה מהכיתה. ואני, עמוסה במחשבות על המשך היום, בכלל לא שמתי לב שהוא עומד שם. "אני יכול לדבר איתך שנייה?", שאל בשקט. בליבי כבר ידעתי פחות או יותר מה יהיה הנושא הכללי של השיחה. הערכתי שזו לא שנייה, ושיערתי שאם הוא פונה אלי ככה, באמצע היום, זה כנראה חשוב לו מאוד. הסתכלתי על השעון ועשיתי בראש חישובים מהירים של מתי מתחיל השיעור הבא וכמה זמן ייקח לי ללכת עד הכיתה. מקסימום אוותר על לעבור במטבח ולהכין קפה.
ישבנו בצד ושוחחנו. הוא היה מוטרד בנוגע לאמצעי המניעה שהוא ובת הזוג שלו בחרו ורצה לשמוע את דעתי לגבי הבחירה. ואולי בתכלס הוא רק רצה אוזן קשבת שתראה אותו, תתגאה בו ותגיד לו "הכל בסדר, אתה בדרך הנכונה".
זה רגע יקר מפז בחיי כמורה. את הרגעים האלו אני נוצרת בליבי, אלו הרגעים שמדייקים לי שוב ושוב כמה חשובה הנוכחות של מבוגר או מבוגרת בחיים של ילדים וילדות, כמה משמעותי המקום הזה שנוצר עבורם בבית הספר. וכשהרגעים האלו קורים, הם ספונטניים. לרוב את לא באמת יכולה להכין את עצמך מראש לשאלה או לתשובה. לפעמים הרגעים האלה לא אינטימיים ורגשיים. לפעמים הם קורים בגלל פרסומת שעלתה ביוטיוב בדיוק כשרצית להסביר על DNA בשיעור גנטיקה; בגלל שכולנו חשופים לחדשות וקצת קשה לפתוח את הבוקר בלי לומר כלום על אונס קבוצתי או מקרה פדופילי קשה שדובר בחדשות ברדיו או בטלוויזיה; לפעמים הרגעים האלה קורים כשהם רואים משהו בטיקטוק ובאים אלייך לשמוע את דעתך ומתפתח דיון ספונטני; לפעמים הם קורים כי נכנסת לשיעור והם דיברו על משהו ובמקום להגיד להם "יאללה שקט, מתחילים בשיעור" נתת מקום לשיח על חשבון השיעור והשתתפת בו כאחת האדם; לפעמים הרגעים האלה קורים כי הלכת לידם בטיול במדבר והשקט שבחוץ אפשר לשיחת עומק להתפתח.
כבר מהשנה הראשונה שבה התחלתי ללמד חינוך למיניות שמתי לב שיש סוג נוסף של שיח, שמתנהל גם ולעיתים בעיקר מחוץ לכותלי הכיתה. קראתי לשיחות האלו "חינוך למיניות במסדרון" שיחות ספונטניות שמתרחשות "על הדרך". לאורך השנים השיחות התרבו, לעיתים הן קורות גם בצורה של שיחת טלפון או ווטסאפ מחוץ לזמן בית הספר. תלמידה אחת אמרה לי פעם שעצם הידיעה שיש לך דמות כזו שאת יכולה פשוט לשאול או לדבר איתה על מיניות, לשאול שאלות ש"אסור" לשאול, או להעלות נושאים ש"אסור" לדבר עליהם היא ידיעה מרגיעה מאוד כשאת מתבגרת. לא מעט חוקרים הסכימו עם האמירה של הנערה החכמה הזו במחקרים שלהם.
כשאת מורה (או הורה) והתלמידים והתלמידות שלך יודעות שאת מלמדת מיניות הן בעצם יודעות עוד כמה דברים שלכאורה לא מדוברים בינינו, אבל מייצרים את המסגרת של השיח הספונטני הזה. הם יודעים ויודעות אפשר לדבר איתי על מיניות. זה לא מביך אותי, יש לי ידע, אני אוכל לעזור לייעץ, להגיד להם ש"זה נורמלי", ש"מותר להם להרגיש כך וכך". לפעמים הם צריכים שמבוגר יגיד להם את זה.
הם יודעים ויודעות שאני דיסקרטית. חובת הדיווח נמצאת תמיד על השולחן. בשיחות האלו אני לפעמים ממש אומרת לתלמיד או לתלמידה: "תדעי שיש דברים שאני לא יכולה לשמור אצלי. אם במה שאת רוצה לשתף אותי עכשיו יש ממד של פגיעה בך או במישהו אחר, אסור לי לשמור את זה אצלי. תחליטי אם את רוצה לשתף". ואם היא בחרה לשתף או הוא בחר לשתף, הם יכולים לספר על התלבטות לגבי סקס פעם ראשונה, על גלולות, על חשש מהריון או התאהבות ראשונה או כל נושא אחר, וזה יישאר אצלי.
הם יודעים ויודעות שיש לי מחויבות. אולי זה משום שברגע שבחרתי ללמד את זה, בחרתי לשחק באש. ולפעמים יש שרפות, וצריך לכבות אותן. גם אם זה ביום שישי בערב.
הם יודעים ויודעות שיש לי גבולות, הם מכירים את הגבולות שלי, אפשר אפילו לומר שלאורך השנים ולאורך השיעורים יצרנו ביחד שפה של גבולות. כמו שאמר לי פעם תלמיד: "שש שנים אני לומד בשיעורי חינוך למיניות שלך ואני בעצם לא יודע כלום על המיניות שלך. בעצם גם את לא יודעת כלום על שלי". הגבולות של השיעור מאוד ברורים, השיתופים האישיים כמעט אינם קורים במרחב הכתתי, השיעור הוא לפעמים הטריגר לחשוף, להבין או לחשוב על דברים. האינטימיות שנוצרת בתוך השיעורים שומרת על הפרטיות של כל המשתתפים והמשתתפות.
"המסדרון", או כל החלקים הלא רשמיים שבהם מתקיים חינוך מחוץ לכיתה, הוא מרחב חסר גבולות לכאורה. הגבול בכיתה בדרך כלל ברור מאוד, הוא מובנה בתוך 'הסטינג' של השיעור, בתוך הדינאמיקה והיחסים שנמצאים בו. אבל מה קורה ב"מסדרון"? איך נשמרים הגבולות בתוך מרחב שהוא לכאורה חסר גבולות? מה קורה כשנוצר שיח אינטימי שכזה, מה גבול האחריות והתפקיד שלי כמורה בהקשר של השיח הזה? האם בכלל יש לו מקום בבית הספר? האם כדאי שתתקיים תשתית מכוונת כזו בבית הספר? אם כן - כיצד נכון שזה יעשה? האם זה צריך להיכנס לתוך תפקיד מוגדר או להישאר בתוך הספונטניות הנובעת מאופי כזה או אחר של מורה?
הרבה שאלות עולות לי, על חלקן אני מתכננת לענות באמצעות המחקר שלי (ומבטיחה לחזור עם מסקנות) ואולי דווקא נכון יותר להשתהות רגע בתוך השאלות. לסמן את העובדה שלפעמים אין לי מושג מה לעשות. לפעמים תלמיד מתייעץ איתי על דברים מאוד אישיים שלו ואני תוהה בתוכי האם זה אמור לקרות בבית הספר עם המורה שלו. אני הרבה פעמים מפנה למענה המדהים של "דלת פתוחה", העמותה שבה אני מתנדבת, אבל רבים מהם אומרים לי: "לא, אנחנו רוצים תשובה שלך, את מכירה אותי או אני מכיר.ה אותך".
לפעמים אני תוהה אם לא הגיע הזמן לשנות את מהות בית הספר עבור התלמידים והתלמידות ולהפוך אותו להיות חממה לצמיחה וגידול של בני אדם ולא של ציונים או תועלתנות יצרנית. שבית הספר צריך להיות מקום בו מתהווים קשרים משמעותיים עם מבוגרים ועל כן חשוב לשים את הדגש על הלמידה מתוך ובאמצעות היחסים הבין אישיים. אני רוצה לטעון שבתוך בית הספר חייב להיות מרחב שבו אפשר להתבגר בביטחון, ללמוד על ההתפתחות המינית (ובכלל, התבגרות) ללא בושה או פחד.
פעם, שני נערים בכיתה י"א שאספתי בטרמפ רנדומלי אמרו לי: "אנחנו לא צריכים שתלמדו אותנו לשים קונדום, יש אחלה סרטונים ביוטיוב. תלמדו אותנו איך להתמודד עם דחייה, איך לזהות את הנטייה המינית שלנו, איך לקבל את עצמנו כמו שאנחנו ואיך לקבל החלטות לגבי קיום מגע מיני אינטימי כזה או אחר. תלמדו אותנו לזהות מה אנחנו מרגישים או צריכים, תלמדו אותנו להרגיש בנוח עם הרגשות שעולים לנו".
מה שאני לומדת מהם זה שלצד שיעורי החינוך למיניות שמספקים זמן מקום ומרחב ללמידה של הנושא, שמביאים הרבה מידע ומייצרים מרחב לשיח קבוצתי שבו ניתן להדהד מחשבות וקולות יש להתייחס גם לשיח הנוסף. השיח שאף אחד לא מלמד אותך בשום קורס או תואר בחינוך (ובהורות), השיח הספונטני שמתקיים מחוץ לכותלי הכיתה ולשיעור המתוכנן בקפידה.
חלק מתפקידנו כאנשי ונשות חינוך הוא לתת מקום לשיח הספונטני על מיניות והתבגרות, על נושאים שהם לכאורה בגדר טאבו. לדבר איתם, להקשיב להם, לאפשר מפגש בין בן אדם מבוגר למי שנמצאים בתוך התהליך המרגש הזה שנקרא התבגרות.
