ישראל במלחמה
באחת השנים בהן ניהלתי את התיכון האזורי מגידו, היתה לי שיחה עם אחד הנערים, שסיפר לי בהתלהבות על מִפקד אש שהוא אחראי עליו במסגרת פעילותו בתנועת הנוער. הוא סיפר לי על האחריות שיש לו, על זה שהוא מלמד צעירים וצעירות ממנו להכין כתובות אש, על הקשר שלו עם הגורמים שמופקדים על הבטיחות ועל כמה שקשה לו להתפנות עכשיו ללימודים.
הוא כעס שבית הספר ותנועת הנוער "רבים" על הזמן שלו. ניהלנו שיחה בה הבעתי את הערכתי לעשייה שלו. ללמוד להוביל אחרים לפעולה זו למידה חשובה. לדאוג לשמירה על נהלי בטיחות זו גם למידה חשובה. אפשר "גם וגם". ההכרה של כל גורם חינוכי במרחב בערך של גורמי חינוך אחרים, יכולה לאפשר זאת.
לא פעם, כשמדברים על חינוך בונה קהילה וקהילה בונה חינוך, מדברים למעשה על מעבר של גורמי החינוך מבידול אלו מאלו לשותפות ברמה המקומית. ישנה התייחסות לאקו-סיסטם שלם, שיוצר מרחב לצמיחה והתפתחות, שיש בו מרכיבים שונים שיוצרים את השלם.
אחד הדברים המרכזיים שמתרחשים השנה הוא ההבנה שמרחבי למידה רבים נמצאים מחוץ לגבולות הפיסיים של בתי הספר והשותפות עם גורמי חינוך נוספים היא הכרחית. קשרים ושיתופי פעולה בין מערכת החינוך הפורמלית ומערכות החינוך הקהילתיות-חברתיות הכרחיים ליכולתם של ילדים ובני נוער להפיק את המירב ממערכות החינוך בהן הם לוקחים חלק. בית הספר הוא חלק מהמארג החברתי של האזור בו הוא קיים. אני רואה בתפיסה זו שותפות של גורמי החינוך.
עד שפרצה הקורונה לחיינו, תלמידי בית הספר הגיעו לבית הספר בבוקר ממשפחותיהם וקהילותיהם והמשיכו מבית הספר למסגרות חינוך חברתיות ותנועות נוער שונות וכמובן, לבתי ההורים. הילדים הם אותם ילדים והנוער אותו נוער. כשם שחשוב לבית הספר שמסגרות אלו ייתמכו בעשייה הבית ספרית, כך חשוב שבית הספר יתמוך בעשייה של אותן מסגרות.
שנת הקורונה מראה לנו באופן מאוד ברור שבמקומות בהם קיימת שותפות בין גורמי החינוך, הכוללים את המשפחות, בתי הספר והמערכות הקהילתיות-חברתיות, ניתן מענה חינוכי לילדים, מיטבי לתנאים הקיימים, באופן טוב יותר מאשר במקומות בהן ישנה הפרדה בין מערכות החינוך.
ראשית, יחסי שותפות בונים בזמן שגרה והם מוכיחים את איכותם ונחיצותם בזמני חירום, כמו המעברים התכופים מלמידה בבית הספר ללמידה מהבית. כל זמן הוא נכון להתחיל ובכל עת אפשר לשפר.
שנית, יש להבחין בייחודיות של כל מסגרת ואיך כל אחת משלימה את האחרות לכלל מהלך משותף. לכל אחת מהמערכות יש תרומה משמעותית להתפתחות מיטיבה של תלמידים. חשוב שתהיה גישה הוליסטית - שפה קוהרנטית ותמיכה הדדית - כחלק מהתפיסה שאנו, המבוגרים, מהווים מודל עבור התלמידים. הם מסתכלים אלינו ורואים אם אנחנו בהקשבה או בתחרות; אם אנחנו מכירים בערכן של פעולות אחרות שהם לוקחים בהן חלק או מפחיתים מערכן; אם אנחנו נמצאים בשיתופי פעולה עם המערכות החיצוניות לביה"ס, הן בתכנים של העשייה והן בהתנהלות שלנו.
חשוב שיהיה קשר רציף בין מנהלי ומנהלות המערכות בשגרת העבודה של הרשות: מנהלות בתי הספר, מנהלי מחלקת הילדים והנוער, ראשי תנועות הנוער. שיח כזה, על חשיבות ומשמעות הקשר, תורם להתפתחות הילדים באזור.
לכל מערכת יש תרומה וערך להשגתה. לכל עיר / מועצה אזורית / רשות מקומית, יש מאפיינים וערכים משלה – והן מביאות אותם לתוך מערכות החינוך. חשיבה על מטרה / מטרות משותפות ולהבין באיזה אופן כל מערכת תורמת לקידומה.
בתי ספר, תנועות נוער, חינוך משלים לסוגיו, מאפשרים למערכות האחרות את ההבנה כיצד הן פועלות. יש לברר מהן שגרות העבודה הקבועות, מי אחראי על מה בתוכן, אופן החשיבה והתכנון של פעולות.
מפגשים של צוותי חשיבה, תיאום וסנכרון קבועים, בתוכנית עבודה שנתית. שותפות מתחילה בשיח, שנותן מרחב לבניית אמון, לערך שכל שותף מביא אליה.
בתוכנית יהיו פעולות שכל מערכות החינוך ייקחו בהן חלק יחד - מחליטים על פעילויות משותפות. אין כמו ללמוד לעבוד יחד בשביל להכיר, להתקרב וליצור שותפות. חשוב לגלות הבנה וגמישות בדרך, כדי ליצור פעולה משותפת.
כדי להתחיל, צריך מבוגר אחראי. זה יכול להיות בבית הספר, בארגוני ההורים או בחינוך הבלתי פורמלי. יחד עם זאת, המנהיגות החינוכית המקומית בישראל, היא בעלת השפעה רבה ביותר על איכות מערכות החינוך הציבוריות אליהן רובנו שולחים את הילדים והילדות שלנו. אני רואה בערך של שותפות גורמי החינוך גורם משפיע ביותר על איכות מערכת החינוך הציבורית בכל מקום.
