להתחבר למאה ה-21
מגיפת הקורונה הגיעה אלינו לפני כמעט שנה ומאז אנחנו נסחפים אחרי ההודעות והעדכונים ובעיקר – מגיבים, מתאימים את עצמנו, חיים בחוסר וודאות ומעדכנים כל הזמן את אופני ההוראה שלנו – בהתאם למה שקורה. אנחנו נסחפים עם הזרם ופועלים מתוך הכרח הישרדותי. אני רוצה להציע לכולנו, אנשי החינוך, לשנות את הגישה שלנו לגבי המצב ולהפוך ממובלים ומגיבים למובילי דרך אל הלמידה של העתיד. אני מציע לכם לעבור מתפיסת נדידה לתפיסת מסע.
נדידה היא פעולה אותה מבצע יצור חי על רקע שינוי שחל בסביבה. בדרך כלל, השינוי אינו בשליטתנו והוא מניע את הצורך בנדידה. היא יכולה להתבצע במרחב הפיסי וגם במרחב הווירטואלי. מסע, לעומת זאת, הוא תולדה של צורך פנימי (סובייקטיבי). הסתכלות על אירועי נדידה בטבע, אף של האדם, מראה כי הרבה מהם הנם "מעגליים", כך שהנודד שב למקומות קבועים במהלך נדודיו, באופן מחזורי. המסע, לעומתו, הוא פעמים רבות יציאה למטרה שאינה ברורה, לגילוי החדש / השונה, זה שאינו מוכר ליוצא למסע. המסע כולל בתוכו קשיים ואתגרים, לצד גילויים והישגים, גם במהלכו וגם בסופו.
ההסתכלות שאני מציע כאן קלה לכתיבה, אך מסובכת ליישום בעולם החינוך הישראלי בתקופת הקורונה. "מסע הקורונה" כולל בתוכו פעילות במרחב של אי ודאות, אתגרים משתנים בתכיפות גבוהה, מגוון גדול של אתגרים מעולמות שונים, שלחלקן לא הוכשרו אנשי החינוך ופעולה במרחב מאוים בריאותית באופן קבוע. מגיפת הקורונה אילצה את צוותי החינוך לשנות את דרך עבודתם מתוך הכרח ולא מתוך דחף פנימי. המונח המיטיב לתאר מצב שכזה הוא "נדידה" וכאן בדיוק נעוץ האתגר: למרות שהמצב נבע מתוך נסיבות חיצוניות (נדידה), יש להבין שהדרך הנכונה והתועלתית יותר היא דווקא לראות את תקופת הקורונה כמסע לגילוי החדש. הסתכלות שכזו תוביל לשלושה הישגים משמעותיים:
הקורונה, שהניעה את צוותי החינוך לצאת לנדידה על רקע מציאות וצרכים שהשתנו, יכולה להישאר כזו עבור צוותי החינוך, כך שאם וכאשר היא תהפוך למחלה שהאנושות יכולה לחיות לצדה, תסתיים הנדידה; בתי הספר וצוותי החינוך ישובו לנקודה בה החלה הנדידה והמעגל ייסגר. במצב כזה מערכת החינוך תחזור לתפקודה טרם החלה הנדידה וחוויות הקורונה ידהו לאורך הזמן ויהפכו לסיפורי גבורה מהעבר, ללא השפעה על הווה.
לעומת זאת, החלטה כבר היום של מנהלי בתי הספר, בעיקר, לראות במה שהחל כ"נדידת" הקורונה – "מסע" הקורונה, עשויה לייצר מוטיבציה והישגים לאורך זמן. מסע הקורונה יכול להיות פתח למסעות נוספים אליהם יצא בית הספר גם ביום שלאחר הקורונה. מהלך שכזה יעביר את מערכת החינוך מחשיבה מעגלית לחשיבה ספירלית מתפתחת ומתחדשת ולהגעה למקומות ושיאים חדשים, where no man has gone before.
אז איך עושים זאת? איך מצליחים להסב תהליך שהחל כנדידה, למסע?
בהיסטוריה ובמציאות של כדור הארץ בימינו, ניתן למצוא דוגמאות רבות למסעות. רובן ככולן מציגות את ההישגים הכבירים וההתפתחותיים (מעבר להישרדות), אותם ניתן להשיג כאשר נכונים לאתגר ויוצאים למסע. אמנם במסע יש בדרך כלל מרכיב גדול של הבלתי נודע, אך כגודלו של מרכיב אי הודאות, בהתאמה גודלו של ההישג אליו ניתן להגיע.
מערכת חינוך אשר תשכיל לעבור ממקום שהחל כנדידה (הכרח) למסע (דחף פנימי), תצליח להגיע להישגים משמעותיים יותר ובתוך כך תהיה מסוגלת לצאת בעתיד למסעות על רקע המציאות המשתנה. מאחל לכולנו מסע בעולמות מופלאים וחיפוש מתמיד אחר דרכים טובות ומתאימות יותר בעולם החינוך.
יש לכם הצעות ורעיונות איך אפשר להצעיד את תלמידינו אל העתיד, בתוך התקופה הזו? נשמח שתכתבו לנו, כאן בתגובות.
