להקשיב לשטח
הסתיו כבר כאן והשלכת איננה רק מנת חלקם של האילנות. זה כבר לא חדש ולא מפתיע: משבר הקורונה מוביל לנשירה סמויה וגלויה של עוד ועוד תלמידות ותלמידים מכל הגילאים, האזורים וסוגי האוכלוסיות.
כחלק ממציאות זו, בה כלל התלמידים נכללים בספקטרום ההתרחקות, הנשירה והניתוק, נראה כי אנשי החינוך כולם צריכים לפעול כעת בתחום היישוג (ריצ'ינג אאוט), המוכר כתחום ייעודי לעבודה עם אוכלוסיות בסיכון.
הנושא של נשירת תלמידים אינו עניין של שחור ולבן (נשר או לא נשר), אלה הוא מתבטא בספקטרום של אפשרויות. בקצה האחד ניתן לראות את התלמיד שנשר מבית הספר ומנותק מכל מסגרת חינוכית ובקצה השני, תלמיד מתמיד ומחובר. בין שתי הנקודות הללו ישנן אינספור אפשרויות, הן בתוכן והן בצורה, הן בסוג הקשר של התלמיד אל התהליך החינוכי (לימודי / חברתי / רגשי) והן במידה ובעוצמה (התרחקות במידה קלה / בינונית / עד ניתוק). ישנן מספר אפשרויות לניתוק:
ניתוק אקדמי: תלמיד שבחודשים האחרונים הלך והתרחק מכלל התהליכים הלימודיים. הוא כבר לא עוקב אחר התכנים הנלמדים, אין לו מושג מה נדרש, מה היה ומה מתוכנן, אך מצליח לשמור על שייכות למפגשים החברתיים ועל קשר עם חבריו.
ניתוק בהיבטים חברתיים ורגשיים: תלמידים שלכאורה לומדים ופועלים על פי ה"מערכת". עולים לזום, מבצעים משימות בסביבה הדיגיטלית, אך מצבם החברתי והנפשי הולך ומתדרדר והם מתנתקים ממסגרת השייכות העמוקה שלהם.
כאמור, כיוון שכלל האוכלוסייה נכנסה למצב סיכון (גם אם במידות משתנות) ומתוך ההנחה שאין תלמיד שלא ראוי להישאר חלק ממסגרת, לחוש שייך, מחובר ומסוגל – כל מורה ומורה וגם כל גננת, מוצאים עצמם פועלים בתקופה זו בטכניקות של ריצ'ינג אאוט במודע או שלא.
ריצ'ינג אאוט (בעברית – "יישוג") הוא מונח טיפולי שמשמעותו "להושיט יד". זוהי פעילות יזומה שבודקת את הצרכים של הפרט כדי לייצר אצלו מוטיבציה ואמון, כאשר הוא לא פונה בעצמו לטיפול או אינו מכיר את זכויותיו. הפעילות עשויה להתבטא בשיחת טלפון, הגעה פיזית, פרסום שירות כלשהו או שירות כלשהו שניתן.
חינוכית, התפיסה היא שמתוקף תפקידנו, עלינו לחפש את התלמידים, לתור אחריהם - פשוט כי חלקם לא יגיעו אלינו בעצמם. תמיד ובטח בעת משבר - שייכותם של התלמידים אל בית חינוכי היא חלק מאחריותנו ועלינו לוודא שתלמידינו אכן מחוברים אליו.
עד היום, עבודת החיזור הזו מוכרת היטב בעיקר בקרב מורים וצוותי חינוך שעובדים עם אוכלוסיות בסיכון והדרה. אלה פועלים ללא לאות, כחלק משגרת יומם, ליצירת קשר עם התלמיד אשר חווה בעבר כישלונות, משברי אמון וכו' ולכן נוהג בחשדנות, ריחוק, בדיקת גבולות וכדומה. כדי להגביר את הנוכחות בלמידה נעשות פעולות ריצ'ינג אאוט בצורות ובדרגות שונות.
אני מציעה להשתמש בכלים של ריצ'ינג אאוט מסורתי, כך שיתאימו לעבודה החינוכית בעת הזו. תלמידים רבים, גם אלה שהיו מחוברים לחלוטין לתהליכים החינוכיים בבית הספר – נמנעים ומתנגדים בצורות ובמידות שונות מקשר עם הלמידה והחינוך ואנחנו, אנשי החינוך, משנים בהתאם את תפקידנו.
עבודת ריצ'ינג אאוט איכותית צפויה להביא בשלב הראשון לתוצאות מצוינות, כיוון שרוב התלמידים המנותקים במידה זו או אחרת, חשו עד כה שוויתרו עליהם במידה מסוימת. הם יופתעו מעוצמת המקום שיקבלו, מעוצמת האהבה שתורעף עליהם ומהחשיבות שלהם בעיני המורה והם צפויים להגיב בהתאם.
אחוז מסוים לא יגיב כפי שנשאף ויהפוך לגרעין הקשה. זה בסדר, הגיוני וטבעי. בגרעין זה יש להשקיע מאמצים מיוחדים. בנוסף, חלק מהתלמידים שיושיטו יד ויענו לפעולות החיזור בשלב הראשון, יעשו רגרסיה מסוימת כעבור פרק זמן זה או אחר ויתרחקו באופנים שונים. זהו חלק מוכר, שמהווה "נפילה" מובנית, כחלק מתהליך שינוי.
כדאי להקדיש כמה רגעים לחשיבה על הנחת היסוד הזו ולבדוק עם עצמנו איפה אנחנו מתחברים אליה ואיפה היא מאתגרת.
עבודה עם קובץ אקסל מסודר או כל כלי תיעוד אחר, שמאפשר לעקוב אחרי כל תלמידה ותלמיד חברתית, רגשית ולימודית ולבדוק מי הם התלמידים שאיבדו קשר עם המסגרת ובאיזו מידה וצורה.
שיחות טלפון, הודעות ווטסאפ ובמקרים הנדרשים גם מכתב או פתק "אמיתי" בכניסה לבית או מתחת לדלת. התלמיד לא התחבר למפגש הבוקר בזום, למרות שהתחייב – לבדוק שוב, ליצור שוב קשר. העקביות הכרחית.
לכל תלמיד הפניה המתאימה לו. חשוב לדייק את המילים ואת ה"טון" וליצור שיח אישי גם כשהוא קצר ומרחוק.
למשל, "מחר תעלה בבוקר לזום הכיתתי?" "תשלחי לי מחר את העבודה?" פחות תמונת עתיד רחוקה שקשה לאחוז בה ועשויה לאיים מרוב שהיא קשה להשגה.
כשתלמיד הגיש משהו - מקפידים להתייחס בטון קצר, לא מתפעל מדיי, אבל בהחלט רואה וער: התלמיד פתח מצלמה - "אני מעריך את זה". יצר קשר מיוזמתו – "ראיתי שכתבת לי ושמחתי".
ברמת העבודה על עצמנו - מפתחים ומשכללים את היכולת להכיל סירובים, התעלמות, חסימות בוואטסאפ, שקרים, אי-קיום הבטחות, אי עמידה בהסכמות ועוד. אלה אינן התנהגויות כנגדנו. אנחנו לא מרכז הסיפור.
למשל, הורים (ו/או סבים ודודים שמתפקדים בתפקידי אפוטרופסות שונים). בקרב נוער מומלץ במקרים של דאגה מנשירה ממשית ליצור קשר בעדינות ובצניעות גם דרך בני זוג, מעסיקים בעבודה ומבוגרים רלוונטיים אחרים.
בקשת עזרה ורתימת שותפים בצוות ליצירת קשר עם תלמיד מנותק ושיתוף בתסכול לגבי תלמיד או תלמידה שמתרחקים או אינם מחזירים קשר.
כל הזמן מעלים את הדרישות, לא מוותרים על התלמיד, מאמינים בו, אבל גם לא פועלים מתוך רגשות ציפייה-אכזבה או שיפוט.
עבודת החיזור דורשת מקצועיות ודיוק, לצד נחישות וסבלנות רבה. היא סיזיפית, אך היא גם מתגמלת במיוחד. הרי כל מי שחווה את התחושה בה ידו של תלמיד יקר פוגשת את ידנו המושטת וכמהה אליו – יודע תגמול מהו.
ומה דעתכם בנושא נשירת התלמידים? מה ניתן לעשות בנושא, מהניסיון שלכם? נשמח לשמוע, כאן בתגובות.
