ישראל במלחמה
מורה: "אתה רוצה שנדבר קצת על מה שעובר עליך?"
תלמיד: "לא יודע".
מורה: "איך אתה מרגיש בכיתה?"
תלמיד: "לא יודע".
הורים: "איך אני יכולה לעזור?"
תלמיד: "לא יודע".
כולנו מכירים את החוויה שבישיבה עם תלמיד או תלמידה (במפגש ישיר או בשיחת זום), אשר מגיבים למגוון שאלות בתשובות לקוניות, כמו "בסדר," "טוב" או "לא יודע". הם אינם משתפים את האחרים בבעיותיהם או בקשיים שהם חווים ומתקשים להגדיר לעצמם מטרות ולנהל דיאלוג פורה עם אחרים.
לא פעם התשובה "אני לא יודע" מעוררת באחרים כעס, מפני שהיא נתפסת כהתנגדות וכחוסר שיתוף פעולה. למעשה, היא ביטוי של התנתקות מהרצונות ומהמשאלות. לא רק שהתלמיד איננו מתקשר עם האחרים – הוא גם אינו מתקשר עם עצמו ומסרב להתבונן פנימה ולבחון מה הוא מרגיש באמת.
הניתוק - בעיה שהולכת ומחריפה
אנו חיים בתקופה בה בעיות של ניתוק, הימנעות והסתגרות נעשות שכיחות יותר ויותר. ברמות הקלות יותר מדובר בתלמידים שמגיעים לבית הספר (או משתתפים בשיעורים מקוונים), אך מתקשרים באופן מוגבל ביותר עם סביבתם. כאשר עוצמת הניתוק גדלה, נזהה סירוב להשתתף במגוון פעילויות נורמטיביות, הן בסביבה הלימודית והן בסביבה הביתית. רבים לא יגיעו לבית הספר באופן מסודר או יפסיקו לחלוטין להגיע אליו (עוד לפני תקופת הקורונה) וכיום ימנעו מלהשתתף בשיעורים מקוונים. בסביבה הביתית הם ימנעו ממפגשים חברתיים, יעדרו מאירועים משפחתיים ולעיתים אף ימנעו מלצאת מחדרם. ללא התייחסות מתאימה ומהירה מצד הסביבה, תלמידים אלו עלולים לפתח דפוסים התנהגותיים שמובילים לירידה בולטת בתפקוד הלימודי והחברתי, לקשיים רגשיים ולנשירה מהמסגרת הלימודית.
בנים בסיכון גבוה יותר להתנתק ולהסתגר
ניתן לזהות דפוסים של ניתוק והסתגרות הן אצל בנים והן אצל בנות, אך אין ספק שהקבוצה שבה קשיים אלה מתפתחים באופן הבולט ביותר הם הבנים. גם לפני עידן המחשבים בנים לא היו דברנים גדולים. הם אף פעם לא אהבו לדבר על עצמם, על בעיותיהם, על רגשותיהם, על מחשבותיהם או על מערכות היחסים שלהם.
אף על פי שנראה שלבנים טוב בניתוק שלהם ובשתיקתם, רבים היו מעדיפים לדבר – לו רק הדבר לא היה כרוך במאמץ כה רב. לא מעט בנים חווים את השתיקה כשיתוק, כניתוק או ככישלון. אפשר היה לצפות שתחושות אלו יעוררו בהם את הרצון לשוחח, אך מאחר שגם הדיבור קשה, הם נשארים נטועים במצב שבו כל תגובה תוביל לתוצאה שלילית.
עיקרון 1: להתקרב לאט ולדעת שפחות זה יותר
היות שהדיבור קשה לתלמידים מנותקים, הפיתוי להסתתר מאחורי שתיקתם גדול ועלול להעמיק תחושות של בדידות ושל כאב. הרצון לפרוץ את מחסום השתיקה ולחלץ את התלמיד ממבצר זה הוא תגובה טבעית. עם זאת, "ניסיונות פריצה" אלה עלולים לחבל בקשר ואף להעמיק את העמדה השתקנית. הניסיון לנסות ולשוחח הוא חשוב ונחווה כפעולה חיובית מצדו של התלמיד – כל עוד הוא לא הופך ללחץ עליו ולתביעה ממנו לדבר.
עיקרון 2: לעזור לו להתבטא
אחת הדרכים לקדם שיתוף פעולה עם תלמידים היא להציע להם לבחור בין אפשרויות שונות ("אתה רוצה להכין את שיעורי הבית בהיסטוריה או באנגלית?"). יעילותה של השיטה נובעת מכך שהיא נותנת לתלמיד תחושה של שליטה ואוטונומיה. כשאנו מציעים אפשרויות שונות, אנו עוזרים לתלמיד לשתף פעולה עם השיחה על ידי העברת המסר שהתחושות שלהם הגיוניות וטבעיות. כאשר אתם רוצים לעזור לתלמיד לפתח את יכולתו לתאר את מצבו הרגשי, הציעו לו כמה הצעות. לדוגמה, "האם אתה כרגע מפוחד, מעוצבן או משהו אחר לגמרי?"
אפשרות הבחירה בין הרגשות מקלה על התלמיד לזהות את הרגש שהוא חווה:
מורה: "אז תגיד, איך זה היה בשבילך כאשר לא הצלחת לדבר ליד החברים שלך?"
תלמיד: (שותק).
מורה: "האם אתה שותק כרגע כי - א. אתה לא יודע בדיוק איך הרגשת? ב. לא בא לך לדבר על זה? ג. מסיבה אחרת לגמרי?"
תלמיד: "גם א', גם ב' וגם ג'".
עיקרון 3: לדעת שהשתיקה לרוב איננה בחירה
רבים מזהים מצבי שתיקה של תלמידים כסימן לחוסר רצון לשתף פעולה או להתנגדות לשוחח. למעשה, לרוב השתיקה איננה בחירה והיא יכולה לבטא מכלול של קשיים שאינם קשורים לרצונו של התלמיד לשתף פעולה או להיעדרו של רצון כזה. אנו נוטים לראות בדיבור פעולה קלה, כמעט חסרת מאמץ, אולם בפועל, הדיבור דורש יכולות שפתיות ורגשיות מורכבות.
לרוב התלמידים יש את היכולת השפתית לשוחח, אך לעיתים קרובות אין להם את היכולת הרגשית הדרושה לכך. היכולת הרגשית לשוחח אינה דבר קבוע והיא "באה והולכת" בהתאם למצבו הרגשי של התלמיד. לרוע המזל, יכולת זו אינה ברורה ואינה קלה לזיהוי, לא לבנים ולא למבוגרים שסביבם.
עיקרון 4: להבין שמאחורי "לא בא לי לדבר" עומד קושי אמיתי
במצב של ניתוק, אותו אני מכנה "אובדן קול", התלמיד מאבד את היכולת להביע את הדבר הבוער ביותר שהוא חש באותו הרגע. מובן שהוא לא מודע לכך שאיבד את יכולתו לתקשר וכך גם סביבתו, שמעריכה שמדובר בבחירה. אובדן היכולת לדבר מתרחש לרוב באופן אוטומטי ולא-מודע. למרות היותו הקורבן המרכזי של תהליך זה, יסווה התלמיד את המתרחש באמירות כמו "לא בא לי לדבר" או במילים או חלקי מילים שיתנו תחושה כאילו הוא שולט על מידת התקשורת שלו ועל אופן ביטויה. זה לא נכון.
עיקרון 5: להבין שהתלמיד מנותק גם מעצמו
תלמידים מנותקים לא רוצים רק להתחבא מהעולם, אלא גם מנסים להסתתר מעצמם. מה הם מסתירים? רגשות, מחשבות וצרכים שעשויים לגרום לנו להיראות חלשים, נחותים או פגומים. ככל שהתלמיד מתנתק מעצמו, כך תחושותיו, מחשבותיו ורגשותיו הופכים לבלתי מוכרים לו ולכן למסוכנים יותר.
חיבור מחדש מתרחש כאשר התלמיד יכול לשתף, לגלות ולחשוף את רגשותיו האמיתיים והדמות החינוכית מפגינה הבנה. זוהי התרופה האמיתית לניתוק, שכן כאשר אנו חווים שיתוף פעולה ואהבה, אנו מחוסנים מהרגשות המעוררים רצון להתנתק. תלמידים מנותקים ומסתגרים מונעים מעצמם חוויות אלה ועלינו להרגיל אותם אליהן מחדש.
