להקשיב לשטח
"הם מגיעים אלי מלאי מוטיבציה ומחכים לי כבר מחוץ לדלת, רוצים שהשיעור כבר יתחיל. עזוב את זה, בסיום שיעור של שעתיים הם לא מאמינים שעבר הזמן, הם כל פעם מופתעים מחדש, עד כדי כך הם נהנים".
יש משהו מרתק בלשמוע אשת חינוך מדברת מתוך הלב שלה, עמוק עמוק. תגידו לי שזה מובן מאליו, יכול להיות. תגידו לי שיש עוד המון מורות ומורים כאלה, אני יודע. ראיינתי את דנה (שם בדוי) לטובת עבודת הגמר שלי שעוסקת במנהיגות ולמידה משמעותית. לא ידעתי שהיא מורה כזאת משמעותית עבור תלמידיה, באתי נייטראלי. היא מורה בתיכון לתיאטרון ודרמה, הם תלמידי כיתות יא'-יב'.
את ההתלהבות של התלמידים מהלמידה בשיעורים של דנה אי אפשר לזייף, וגם לא את ההתלהבות, המוטיבציה והמחויבות של דנה להוראה. זה בולט ומתפרץ החוצה. מורות ומורים שמתעקשים להיות משמעותיים בגבולות הגזרה שלהם יצליחו לעשות את זה. זה נשמע שוב כמובן מאליו, כדבר שאותו כולם אומרים כל כך הרבה זמן – רק תהיה/י משמעותי/ת והכל כבר יהיה בסדר.
אבל העניין הוא שלפעמים זה לא פשוט להיות משמעותי/ת עבור התלמידים. לפעמים זה לוחץ, עמוס ומתסכל. ועדיין, אין סתירה בין העובדה שמי שמתעקש/ת להיות משמעותי/ת – מצליח/ה.
איך הופכים למורים משמעותיים, בכל יום מחדש?
כדי להיות מורה משמעותי/ת, להבנתי יש לענות בהצלחה על שתי שאלות עיקריות:
איך מגיעים כל בוקר מחדש להוראה מלאים במוטיבציה?
התשובה לשאלה זו, לדעתי, נמצאת בהבנה כי אנחנו לא לבד. בשיטת החינוך לאלף השלישי, עליה מתבסס מאמר זה, מביאים בחשבון שלושה מעגלים:
הנוסחה ליצירת מוטיבציה היא לזכור כי לכל מקום שאליו אנו הולכים, יש אותי, את המכלול אליו אני שייך – ה"אנחנו" ואת האחרים ממני. המוטיבציה כמעט אף פעם לא מתרוקנת כאשר אני זוכר/ת להתייחס לכל השלושה או לפחות לאחד מכל אלה בכל יום.
ההתייחסות לשלושת המעגלים הללו יכולה לבוא לידי ביטוי בפועל בהמון צורות ודרכים:
בחלק מהמקרים, כאשר אני עושה בשביל עצמי, אני יכול/ה לעשות למען האנחנו ו/או האחר ממני. עם זאת, חשוב מאוד בתחום זה להיות כנים עם עצמנו ולדעת שזה באמת עובד לנו – שאיננו שוכחים את עצמנו, את הסביבה שלנו או את האחרים.
איך הופכים לבעלי השפעה על התלמידים?
התשובה לשאלה הזו נעוצה, לדעתי, בתשובה לשאלה הקודמת. מדוע?
מכיוון שכאשר אני מלא/ה במוטיבציה ומלא/ה בעשיה, אני כבר משפיע/ה וכי העשייה בשלושת המעגלים היא הבסיס להיותנו אנשים בעלי השפעה משמעותית בעולם. ודנה היא דוגמה מעולה לכך.
כך למשל, הנה חלק מתיאורה של דנה לגבי עשייתה בכיתה:
"בתחילת כל שיעור אני מאפשרת 20 דקות של שיח חופשי בכיתה. אין לשיח קשר לנושאי השיעור, אלא ההיפך, לכל אחד ואחת יש מקום להביא לכמה רגעים את עצמו, לתוך הכיתה והקבוצה. אני מאמינה שאם התלמידים לא פנויים ללמידה, לא תהיה למידה. כולנו מבינים עד כמה הנוער עמוס בעולמו, עם אינספור חוויות במהלך היומיום. המקום הזה שמאפשר להם לשתף ולפרוק, מאפשר להם אחר כך להכיל חומרים לימודיים, ואולי ואפילו בעיקר להכיל שוב את עצמם בתוך כל הבלבול הזה".
במשפט זה של דנה ניתן לראות כי צורת הלמידה שהיא מביאה איתה לוקחת בחשבון את הכיתה כ"אנחנו". דנה לא מוציאה את עצמה מהלמידה, אלא היא רואה את עצמה כחלק ממנה. היא מבינה שלניסיון שלה יש המון משמעות בתוך הקבוצה הזו של בני הנוער אותה היא מלמדת, וכך היא מזינה אותם והם מזינים אותה.
דנה הבינה כי בשביל להיות משמעותית לעצמה, היא צריכה להביא בחשבון את "האחר ממנה". היא הבינה כי הקשבה לקבוצה יוצרת שינוי בלמידה. רק 20 דקות של הקשבה.
אני שומע אותה ומזדהה, מבין שהיא עברה מסע חינוכי דומה מאד למסע שאני עברתי, לא במסלול החיצוני אלא בזה הפנימי. זה מסלול שמבין ויודע שיש המון דברים שקורים "בחוץ", אבל לא מוותר על האפשרות להסתכל פנימה ולבקש מעצמנו לסמן את הדרך שאנו עוברים, להדגיש את החוויות ואת המקומות שבהם אנו לא רק "פוגשים" את עצמנו, אלא פוגשים את עצמנו עם הילדים.
"אני נוסעת פעמיים בשבוע כשעה נסיעה בשביל להגיע לבית הספר, אני עושה את זה כבר כמה שנים. אני לא מסוגלת לוותר על התחושה הזו. גם כשבעלי אומר לי שאולי מספיק וזה יותר מדי, אני לא מצליחה. אחרי ששלושה תלמידים שלי, במהלך השנים, הודיעו לי כי הם הלכו ללמוד לימודי משחק תודות למה שנתתי להם, ולא מדובר רק על התיאטרון, אלא על הכלי שדרכו הם הצליחו למצוא את עצמם. על זה אני לא מוכנה עדין לוותר".
דנה לא מוותרת על ההוראה, למרות הקשיים והאתגרים. היא מבינה שבעבורה להוראה יש ערך רב וסיפוק גדול, ובכך היא נותנת מענה למעגל הראשון. המשוב של תלמידיה כי הלמידה הינה משמעותית מעלה עבורה את המוטיבציה, וכך התלמידים שלמדו אצלה ממשיכים "להבעיר" את להבת המוטיבציה הפנימית שלה.
אני, אנחנו, האחר מאיתנו.
זו נוסחה להצלחה.
אז איך שלושת המעגלים האלה מתבטאים אצלך?
