להפוך את האמפתיה לשפה בית ספרית

"ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר" (יאנוש קורצ'אק).

באחד מימי השבוע לקחתי את יואב, בני בן השנתיים וחצי לגן. גשם סוחף, אני חוגר את יואב מבעד ל-30 השכבות שהפכו אותו לדובי קטן, "דובי לא-לא" אם נשפוט לפי מצב רוחו, ותוהה מה לעשות עם צלחת הקורנפלקס שהתעקש לקחת, הגדושה עד אפס מקום, שעתידה להרטיב את כולו ולשלוח מבטי "חוסר אחריות" מהגננות.

"אני יכול לשפוך קצת?" שאלתי אותו.

"כן", יואב אמר.

שפכתי מעט מהחלב בקערה ונפתחו שערי שמיים של דמעות ופרכוסי כעס, כמו שרק בני ה-terrible two יודעים לעשות. הסברתי, כמו איש חינוך, אך הרגליים שבעטו לי בכיסא לא ממש הקשיבו. עליתי אוקטבה, וכמובן זה לא עזר. ואז, מבעד לדמעות, יואב אמר פתאום "בא לי חיבוק". עצרתי, חיבקתי. יואב חייך והשאר היסטוריה.

הורדתי את יואב בגן, נסעתי לעבודה, מתכנן את היום בפקקים ושמח על הזמן שיש לי לנוח עם איזה קפה לפני תחילת סערת היום. כשהגעתי, חיכתה לי פגישה דחופה שלא ידעתי עליה. לא רק שהלך זמן הקפה הרגוע, אלא שהפגישה הייתה נוראית, מכעיסה וכעוסה, מאשימה ומלאה בטונים גבוהים. פגישה שבה מתחשק לפוצץ הכל. או אז נזכרתי ביואב, ונזכרתי בקורצ'אק. התקשרתי לזוגתי לחיבוק טלפוני, היא חייכה אלי והשאר היסטוריה.

אמפתיה יכולה לשמש כחבל ההצלה שלנו
האמפתיה יכולה להיחשב כ"חמצן הפסיכולוגי" של האדם (כך לפי דוד קיטרון, כאן). אמפתיה היא יכולתו של האדם, "להיכנס לעורו" של האחר, להכיר במציאות האובייקטיבית שלו, ללא שיפוט ומתוך הבנה שזו המציאות בתוכה הוא חי. הפסיכולוג וההוגה קרל רוג'רס קרא לאמפתיה "יחס חיובי לא מותנה".

כך למשל, אמפתיה ליואב, כלומר הכרה במציאות הסובייקטיבית של יואב, מציאות בה 10 טיפות חלב שנשפכו, שקולות להתפרצות הר געש, סייעה משלושה היבטים:

1. היא אפשרה ליואב להרגיש שהוא ראוי ל"מאמץ האמפתי".
2. היא נתנה ליואב את הלגיטימציה להרגיש את מה שהוא מרגיש, ובכך למעשה שידרה את המסר שמותר לו להיות הוא.
3. היא אפשרה לי להבין למה יואב היה זקוק באותו רגע, מה הסיפור שהכעס מספר לי ומה התפנית בעלילה שאני, כאבא, יכול לייצר.

סרטון הסבר מקסים על אמפתיה וחשיבותה 

אמפתיה אפשר וכדאי ללמוד ולתרגל
אנחנו לא נולדים עם אמפתיה לאחרים. בבסיסנו כולנו חיים את זוויות הראייה שלנו ומפרשים את העולם על פיהן. אך בילדותנו, בתנאי שחווינו מספיק רגעים בהם דאגו לנו והיו אמפתיים לצרכינו, מתפתחת בנו היכולת להיות אמפתיים לאחרים. היכולת הזו היא שריר שעלינו לאמן במהלך השנים. יש לתרגל את האמפתיה מתוך כוונה, ולבדוק את עצמנו שוב ושוב – האם אכן צדקנו בהשערותינו לגבי חווייתו של האחר. רק כך נוכל לאמן את היכולות האמפתיות שלנו.

אנחנו לא נולדים בעלי אמפתיה – ההסבר הפסיכולוגי על היכולת שלנו להבין ולדמיין את תחושותיו ומחשבותיו של האחר

מדוע אמפתיה כל כך חשובה עבור אנשי החינוך?
במשך שנים בונה לעצמו האדם סיפור, דרכו הוא מפרש את המציאות שלו וכך הסיפור משפיע על חייו. אפקט פיגמליון הידוע הוא הוכחה ניצחת לכך. אך לא רק הסיפור שאדם מספר על עצמו משפיע על עתידו – הסיפור שמורים מספרים לעצמם על תלמיד זה או אחר, הופך במהרה לנבואה שמגשימה את עצמה, ללא קשר לנתונים "אובייקטיבים", כפי שהוכח במחקרים רבים (אותם ניתן למצוא בכתבה שלושה סיפורים שמוכיחים שמה שאתם חושבים על התלמידים שלכם יתגשם ולמה זה לא טוב?)

מתוך כך, איש החינוך המעוניין לשמש כ"מורה דרך" לילד חייב ראשית להבין:

• מהו הסיפור שהילד מספר לעצמו על עצמו
• מהו הסיפור שהוא המורה "מחזיק" על הילד   

במקרים רבים, הילד לא ינדב את הסיפור, או שלא יידע בעצמו להמשיג את הסיפור שלו. כאן יידרש המורה לשריר האמפתיה. המורה זקוק להבנה נקייה של זווית הראייה של התלמיד. הוא צריך להיות מסוגל לראות את הסיפור אותו התלמיד מספר לעצמו.

אך לא פחות מכך, המורה צריך להיות בעל ראייה אמפתית של הסיפור שהוא עצמו, המורה, מספר על התלמיד. לעיתים קרובות לא פשוט לנו לראות באופן נקי את הסיפור שאנו מספרים על תלמיד. לפעמים למשל אנחנו בורחים מהלא נעים – לא נעים לנו להודות שיש ילד שפשוט מעצבן אותנו, לא כל כך ברור לנו למה, אבל הוא פשוט "מביא לנו את הסעיף". ראייה אמפתית פנימה, תאפשר לנו להודות בכך ולהתערב גם לנו בעלילה, לפני שנוכל לשנות לתלמיד את "הסיפור".

איך נדע מה הסיפור שהתלמיד מספר לעצמו?
יש הרבה סיפורים שילדים מספרים בבית הספר. לרוב הם סיפורים בני 2-3 מילים או אפילו ללא מילים בכלל.

• "אני לא יכול" יכול לסמן על סיפור כמו: "אני פוחד להיכשל", "אני פוחד שיכעסו עלי" או "נכשלתי כבר מספיק".
• "משעמם לי" יכול להתבהר כ"קשה לי".
• "תעזוב אותי" יכול להפוך ל "אני זקוק ולא יודע איך להגיד את זה".
• ובעיטות בגב הכיסא באוטו יכולות להפוך ל"היה לי בוקר קשה אבא, תן לי חיבוק מנחם".

באותה המידה, "נמאס לי כבר מהילד הזה", כשאנו מתעמקים בו ואמפתיים לעצמנו כמחנכים, יכול להתגלות כ"הילד הזה מפגיש אותי עם חוסר האונים של עצמי, אני פשוט לא יודע מה לעשות".

כדי להיות אמפתיים כלפי התלמידים, עלינו להיות אמפתיים גם כלפי עצמינו והסיפור שאנו מספרים לעצמנו

איך מתרגלים אמפתיה? בתד"ר
תד"ר הינו קיצור של תצפית, דיאלוג ורפלקציה – הלחם והחמאה של ההתכווננות האמפתית.

• התצפית מאפשרת לנו להבין את הסיפור של הילד בהקשרים שונים, גם ללא ידיעתו של הילד. התצפית כוללת הסתכלות על דפוסי ההתנהגות, הלמידה והתגובה, שיחד מספקים לנו את היכולת להרכיב תמונה ראשונה של מנגנוני הפרשנות של הילד למציאות סביבו, וכך להתחיל להבין מה הסיפור.
• הדיאלוג הוא כלי מהותי ביצירת קשר וביכולת שלנו לסייע לילד "לשנות את הסיפור". בספרו "החופש ללמוד", מגדיר קרל רוג'רס את הדיאלוג האמפתי כתנאי ליצירת מגע אנושי אמיתי בין בני אדם – "להקשיב לאדם, לא רק למילותיו". החוויה הראשונה שארצה לספק לילד באמצעות הדיאלוג היא שאני מבין באמת מה זה אומר להיות הוא. דמיינו אתכם יושבים מול אדם שאתם יודעים שבאמת מבין אתכם. אדם שיודע לזהות את המחשבות הכמוסות, הלא נעימות שיש לכולנו ולמרות זאת אינו שופט אלא מכיל. לא בכדי נאמר שדיאלוג אמיתי מנכיח את קיומו של האדם בעולם. לאחר שהילד יחווה אתכם כמקשיבים אמפתיים, תוכלו, בעיקר באמצעות שאלות, לקלף את הבצל, להטיל ספקות קטנים בסיפור שהוא מספר לעצמו, ולהציע אלטרנטיבות. 
• הרפלקציה היא אותו "אני קטן" שמשמש כמצלמה המצלמת אותנו מהצד, ומספקת לנו תובנות על עצמנו. היא זו שתוך כדי שיחה תאותת לנו לחזור להקשבה לא שיפוטית, תציע לנו עצות במשחק השח-מט שאנחנו מנהלים על הסיפור של הילד והסיפור שלנו, ותאפשר לנו להמשיך ולדייק את אופן הסיוע שעלינו לסייע לילד. רפלקציה לאחר מעשה תאפשר לנו להמשיג, להתבונן מחדש ולשאול האמנם. הרפלקציה אינה פריווילגיה, אלא חובה מוסרית שלנו כאנשי חינוך.

תד"ר בית ספרי
בטור הקודם, דאג למורים והילדים יהיו בסדר, דיברתי על נחיצותה של גישת "המורים תחילה". כל שפה בית ספרית ראוי שתתחיל ממקום בו המורים לומדים את השפה ממקומם של הילדים. כלומר, במקרה זה, עלינו לשאול קודם כל האם המורים נהנים מאמפתיה בעצמם? יש ליצור תשתית של שגרות בית ספריות המאפשרות למורים להיות בתד"ר ביומיום, ולשם כך הם זקוקים להכשרה בשימוש נכון במרכיבים היוצרים תרבות אמפתית.

המורים זקוקים ל:

• זמן לתצפיות במרחבים השונים (כיתה, הפסקה, שיעורים שונים)
• זמן לשיח אמיתי עם הילדים
• זמן לרפלקציה

אמפתיה קשה ללמד, צריך פשוט לתרגל. עם מי אתם תרגלתם אמפתיה לאחרונה?