להקשיב לשטח
כתבה: זהר וויצמן, מתמחה בהוראה, מכללת לוינסקי לחינוך.
ביום חמישי אחד, בחודש מארס בעשר בערב, הגעתי עם חברים למסעדה בדרום תל אביב. בעודי הולכת לכיוון המסעדה, שמעתי פתאום מישהו קורא בשמי. הסתובבתי לאחור וראיתי את מ', ילד מכיתה א שאני מלמדת בה.
מ' היה לבוש מכנסיים קצרים ונעל כפכפי אצבע אף שהיה גשום וקר בחוץ. הוא שמח מאוד לראות אותי ומיד חיבק אותי. שאלתי אותו מה הוא עושה פה בשעה כזו, והוא ענה שהוא עובד בחנות של תחפושות לפורים. ניסיתי להבין ממנו אם הוריו יודעים שהוא פה, והוא ענה שלא ושהם אינם בבית. הוא סיפר שבא אחרי בית הספר וביקש לעבוד בחנות, כדי שהם ייתנו לו תחפושת לפורים. כששאלתי אם אכל ארוחת ערב, הוא ענה שהם נתנו לו אוזן המן ושהוא אינו רעב.
השעה הייתה עשר וחצי בלילה. הסברתי למ' שכבר מאוחר מאוד ומחר בבוקר יש לנו מסיבת פורים גדולה בבית הספר, ושהוא חייב ללכת לישון כדי שיהיה לו כוח. הוא ענה שהוא תכף הולך הביתה.
נכנסתי לחנות לשאול מי אחראי לכל הסיפור הזה ויצאה אליי אישה שדיברה בגסות ובחוסר סבלנות. היא אמרה שהיא לא אחראית לילד, שהוא בא לבד וביקש לעבוד, אז היא עשתה לו טובה ונתנה לו לסדר את הסחורה. הסברתי שמ' בכיתה א', ושהוא חייב ללכת הביתה כי כבר ממש מאוחר. היא התעצבנה עליי ואמרה שזה לא מעניין אותה.
חזרתי למ' שאמר לי שילך הביתה עכשיו. הצעתי ללוות אותו, והוא ענה שלא צריך ושהבית שלו קרוב מאוד. נתתי לו חיבוק גדול ונפרדנו. הוא התחיל ללכת לכיוון הבית שלו ואני לכיוון המסעדה.
בערך בחצות, בעודי יושבת עם החברים, פתאום אמרו לי שיש ילד בחלון שקורא לי. הסתובבתי וראיתי את מ' מסמן לי שאבוא אליו. יצאתי אליו והוא סיפר שבחנות לא מסכימים לתת לו תחפושת לפורים, ושהוא לא רוצה ללכת הביתה עד שהם ייתנו לו.
קראתי לחבר ויחד נכנסנו לחנות לדבר עם האחראית. היא מיהרה לומר שהיא לא אחראית לילד, ושהוא לא רוצה ללכת הביתה. אמרתי לה שהוא מחכה לתחפושת שהבטיחו לו, והיא התחילה להשתולל ולצעוק שאף אחד לא הבטיח לו כלום. אמרנו לה שגם אם היא לא הבטיחה כלום, המעט שהיא יכולה לעשות זה לתת למ' תחפושת לפורים אחרי שהוא עוזר לה משעה שלוש בצהריים.
בזמן הוויכוח, הגיע בחור וטען שהוא המנהל, ושהוא אינו יודע מי הילד הזה ומה הוא עושה פה. אמרתי לו שמ' סידר לו סחורה על המדפים משעה שלוש בצהריים, ושהדבר היחיד שהוא רוצה הוא תחפושת למחר למסיבת פורים. גם הוא התחיל לצרוח ולהשתולל.
יצאתי מהחנות, אמרתי למ' שהוא חייב ללכת הביתה עכשיו, ושאני מבטיחה להביא לכיתה תחפושת בשבילו מחר בבוקר. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אלווה אותו הביתה, והוא ענה שכן. כשהתחלנו ללכת, קרא לנו הבחור מהחנות ואמר שהוא לא נוהג לעשות דברים כאלה, וזרק לכיווני תחפושת בשביל מ'. מ' כל כך התרגש וצעק לבחור "תודה", חיבק אותי חזק ואמר שעכשיו הוא שמח.
כשהגענו לכניסה לבניין, שהיה מוזנח ביותר, התחלתי לעלות אתו במדרגות לכיוון הבית, אבל הוא ביקש שלא אכנס. כשהגענו לדירה מ' פתח את הדלת, ואני יכולתי לראות דירת חדר קטנה, מלוכלכת מאוד, שני מזרנים על הרצפה, מטבח קטן וריק. שאלתי איפה האור, והוא ענה שאין אור בבית, רק במדרגות.
הוא נתן לי חיבוק גדול ואמר לי "לילה טוב" ו"תודה". מ' נכנס לביתו וסגר את הדלת ואני ירדתי למטה ועמדתי שם דקות ארוכות. השעה כבר הייתה קרוב לאחת בלילה.
למחרת בבוקר, הגעתי לבית הספר. בכניסה חיכה לי מ' לבוש בתחפושת שקיבל. חיוך גדול על פניו. כל היום הוא לא עזב אותי לרגע, הלך אחריי ממקום למקום ולא נתן לי להתרחק ממנו. ניגשתי למנהלת לספר לה על האירוע. היא הייתה מופתעת מאוד ומיד התקשרה לפסיכולוגית וליועצת. בסוף היום היא באה להגיד לי שהסיפור מסובך יותר ממה שחשבנו, כי ההורים של מ' אינם נמצאים בארץ באופן חוקי, ולכן אי אפשר להתלונן ברווחה.
לאחר חופש פורים, הגיעו ההורים של מ' לבית הספר לשיחה עם המנהלת, היועצת, הפסיכולוגית והמתרגמת. כיום מ' עדיין מספר שהוא ישן לבד ושהוא לבד במשך היום בבית. אבל מאז, בית הספר עושה כל שביכולתו. מ' נפגש פעם בשבוע עם הפסיכולוגית של בית הספר ומקבל שעות תגבור אישיות כדי לקדמו בלימודים.
אחרית דבר
כשאני חושבת על אותו ערב, עולות בי תחושות של פחד, עצב, כעס, תסכול ואשמה. אני תוהה שוב ושוב על השתלשלות העניינים וחושבת אם הייתי צריכה לפעול אחרת.
כעסתי על עצמי שנכנסתי למסעדה עם החברים לפני שווידאתי מה קורה עם מ', ואם הוא באמת הלך הביתה. עברה בי גם המחשבה שהייתי צריכה פשוט לקחת אותו הביתה באותו רגע, בלי לשאול אותו. המחשבה שיכולתי לחסוך ממנו שעתיים של עבדות ותחינות לקבל את התחפושת שרצה כל כך, אוכלת אותי.
אני משתדלת להזכיר לעצמי שכשהגעתי למחרת לבית הספר, מ' חיכה לי בכניסה ושמח בתחפושת שקיבל. הוא לא הפסיק לחייך ולצחוק, ואני הרגשתי צורך לחבק אותו ולהגיד לו כל הזמן כמה אני אוהבת אותו. עד היום יש לנו קשר מיוחד וקרוב מאוד. כמה ימים אחרי המקרה, מ' ביקש ממני להביא לו תמונה שלי, כדי שיוכל לשים ליד המיטה בלילה ולא לפחד, ופתאום לראשונה נשארתי ללא מילים.
אז, החלטתי שלא להביא לו תמונה. היום, אחרי שלושה חודשים, אני מבינה שלא יכולתי לפעול אחרת. יכולתי להחליט שלא לראות ולא לדעת, אבל ראיתי ופעלתי, ואני רוצה לקוות שפעלתי נכון. המצב של מ' בבית לא השתפר למיטב ידיעתי, אבל לפחות אני יודעת שבבית הספר יש רגישות למצבו והוא מקבל שעות תגבור ופגישה שבועית עם הפסיכולוגית. ברמה האישית, נוצר בינינו קשר של אמון ואהבה גדולה, וכך הוא הרוויח אוזן קשבת והרבה חום ואהבה.
זהו אתגר גדול עבורנו המורים, במיוחד אלו שעובדים באזורים מאתגרים. עלינו מצד אחד לדעת שלא נוכל לעשות הכל עבור תלמידנו. לפעמים צריך להכיר במגבלות שלנו ובעובדות הלא נעימות של החיים. אבל למרות שאיננו יכולים להציל את הילדים מכל קושי בחייהם, חשוב לזכור שלפעמים מילה טובה, חיבוק ועצם הראייה הרחבה של הסיפור האישי של הילד – גורמים לילד להרגיש שיש מישהו לצידו. ולפעמים הידיעה הזו, שבתוך כל הקושי יש מי שרואה ומלווה, עושה את כל ההבדל. ומי יודע, אולי משנה גם את מסלול חייו ועתידו.
