איך למדתי מ"מאסטר שף" את הסוד הגדול של ההוראה

מה כבר אפשר ללמוד מתוכניות ריאליטי? רובן המכריע די רדודות, ובטח שלא ממש משקפות את המציאות, כפי ששמן מתיימר. ייתכן שרבים מכם חושבים שהרעיון כי חינוך יכול להיות מושפע מהן הוא אבסורד. אבל בכל זאת, דבר אחד לפחות למדתי מהן.

מגיל צעיר אני מתעסקת באוכל. כילדה הייתי אכלנית בררנית אבל התאהבתי בבישול והתחלתי לעסוק בו עוד לפני שהתחלתי לקרוא. גם היום הנאות החיים שלי (בחלקן הגדול) סובבות סביב אוכל ובישול. כך, אם לכל אחד יש את ה"guilty pleasure" שלו (הדבר הזה שאתם עושים בהנאה רבה, אבל לא תמיד שמחים להודות בו בפני אחרים), שלי הוא ללא ספק תוכניות ריאליטי העוסקות בבישול. כך קרה שצפיתי בכל העונות של מאסטר שף הישראלי כמו גם האמריקאי, ובחלק לא מבוטל ממאסטר שף אנגליה ואוסטרליה.

יש כלל אצבע אחד חשוב שלמדתי במשך חצי עשור של צפייה בתוכניות הללו. לפי כלל האצבע הזה ניתן לנחש איזו מנה תהיה טובה ואיזו תגרום לרושפלד לעשות פרצוף במקרה הטוב (והישראלי) או לגורדון רמזי לקלל קצת ולזרוק את הצלחת כולה לפח במקרה הרע (והאמריקאי). תחזיקו חזק, הכלל הוא כזה:

חייבים לטעום את המנות שוב ושוב במהלך הבישול.

מי שלא טועם את המנה שלו בזמן ההכנה שוב ושוב, אפילו אם מדובר במנה שהוא בישל כבר מאות פעמים – סביר יותר שיכשל. מי שטועם כל הזמן במהלך כל שלב בבישול, גם אם הוא מתנסה בחומרים שמעולם לא פגש ולוקח סיכונים אדירים – יש לו סיכוי טוב להצליח.

בעונה השלישית של מאסטר שף בארצות הברית השתתפה טבחית עיוורת בשם קריסטין הא. למרות המגבלה המשמעותית, קריסטין, בצורה מעוררת השראה, התקדמה שלב אחרי שלב בתחרות, הרבה מעבר למה שמישהו האמין שתגיע, והפכה מטבחית טובה לשפית מדהימה. כששאלו אותה מה איפשר לה להגיע כל כך רחוק בתחרות, היא סיפרה שהיא טועמת כל מנה שוב ושוב, בכל שלב של הכנתה, כך שהעיוורון שלה לא משנה. היא לעולם לא עיוורת בכל הקשור לדבר החשוב ביותר – הטעם של המנה.

קריסטין, מאסטר שף ארצות הברית, בדרך לטעום את המרכיב הבא במנה

לאחרונה אני קוראת את ספרו של ג'ון האטי - Visible Learning. בספר האטי מביא מתוצאות מחקר שערך לאורך כ-15 שנים. בניתוח סטטיסטי מורכב, האטי בחן למעלה מ-50,000 מחקרים העוסקים בחינוך (למתעניינים איך: הוא עשה מטא-מטא-אנליזה. כלומר ביצע מטא-אנליזה על מעל 800 מטא-אנליזות. מטא-אנליזה היא דרך סטטיסטית לערוך מחקר שמאחד המון מחקרים קיימים, כך שהוא למעשה איחד מאות מחקרים, שכל אחד מהם כבר כלל בתוכו מאות ואפילו אלפי מחקרים). האטי בוחן ומנסה להבין לאילו דברים בהוראה יש השפעה על התפתחות הלמידה, וקורא לכך Know thy impact.

במהלך הקריאה הבנתי שיש סוד גדול שאפשר לגלות בספר הזה (האמת היא שיש הרבה כאלו, אז כדאי לקרוא, או לפחות לקרוא כתבות המסכמות את הדברים, כמו למשל 8 ההצעות של האטי לגבי מה עובד בחינוך).  

הסוד של האטי מזכיר מאוד את הסוד של מאסטר-שף; כמו בבישול, גם בהוראה – חייבים לבדוק את ההשפעה של המעשים שלנו בכל שלב ולא רק את התוצאה הסופית.

בהוראה, על פי רוב, הנוהג הוא לבחון את הבנת התלמידים בנושא מסוים בסוף יחידת הלימוד, לאחר שהמורה סיים/ה ללמד את הנושא. העניין הוא שלבחון את הבנת התלמידים לאחר סיום הלמידה של נושא, זה כמו לטעום את המנה בפעם הראשונה על שולחן השופטים, לאחר שהם טעמו אותה. כבר מאוחר מדי לעשות משהו, לפחות לגבי הנושא או המנה הזאת. אפשר כמובן לעשות מאמצים על מנת להשתפר בנושא או בפרק הבא – ניתן להסיק לקחים וללמוד על ההוראה גם בשלב זה. אבל אם התלמיד לא הבין נושא כלשהו, או שאצל חלק ניכר מהכיתה השתרשה תפיסה שגויה נפוצה ועד לשלב זה המורה לא גילה זאת – קשה לשנות את פני הדברים כעת (כמובן שזה אפשרי ורבים עושים זאת, אבל הדבר מורכב ודורש מאמצים משמעותיים).

האטי מציע שמערכת החינוך חייבת לשנות את הנוהג הזה. שהערכת הלמידה, בחינת ההתקדמות בחומר ומדידת ההבנה של התלמידים חייבות להיות חלק משמעותי בכל שלב של הלמידה. הערכה כזאת היא הערכה מעצבת, כלומר – היא משמשת כמשוב למורים על ההוראה שלהם ומעצבת אותה מחדש. בכל שלב של הלמידה – לפני תחילת יחידת הלימוד, במהלכה ובסופה, המורים צריכים להעריך את מצבם של התלמידים. לאחר ההערכה, בהתאם למצב התלמיד ולהבנה שלו את הנלמד – המורים בכל פעם "מחשבים מסלול מחדש" עבור כל תלמיד וכיתה, ובונים את ההוראה באופן המתאים לתלמידיהם.

המעבר להערכה מעצבת הוא שינוי מחשבתי בבסיסו. מורים מעריכים את מצב התלמידים לא על מנת לתת להם ציון, אלא על מנת להתאים את ההוראה שלהם. כך משתנה תפקידה של ההערכה בכיתה, ומטרתה הוא להעריך את ההוראה – להבין עד כמה היא הייתה יעילה ולהצליח לשפר אותה בהתאם לתלמידים השונים.

השינוי המחשבתי שאנחנו צריכים לעבור לגבי תפקידה של ההערכה הוא משמעותי ובסיסי. החדשות הטובות הן שלא כמו בבישול, מורים יכולים "לטעום" בהרבה יותר מצורה אחת – הם יכולים להעריך את מצבם של התלמידים שלהם בצורות שונות ומגוונות. כך, כל מורה יכול לסגל לעצמו את הצורות המתאימות לו ולתלמידיו (מוזמנים לקבל רעיונות מכאן: 24 דרכים שונות להעריך את מצב התלמידים שלכם).

קריסטין ממאסטר שף מלמדת אותנו שיש כל מיני סוגים של עיוורון, ושאנחנו חייבים לוודא שמורים לא ילמדו מתוך עיוורון לדבר החשוב ביותר – מצבם של התלמידים שלהם. ברגע שמורים יודעים איפה כל תלמידיהם נמצאים ואיך ההוראה שלהם הביאה אותם לשם – הם יוכלו לקחת את התלמידים הרבה יותר רחוק, כי ההוראה תתאים לתלמידים. לפעמים צריך להוסיף קצת פלפל לשיעור, ולעיתים לשלוח את התלמידים להתבשל קצת בתוך עצמם באיזו משימת חקר. השלב הראשון בדרך להצלחה, הוא תמיד לדעת איפה אתם עומדים. אני בטוחה שאחרי השלב הזה אתם כבר תדעו מה לעשות.