איך הופכים מ"עוד-מורה" ל"מורה-באמת"?

התלמיד יושב בכיתה, יום יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה, וחולפים על פניו מורים. מורים להיסטוריה, לספרות, למתמטיקה, לאנגלית, חולפים בזה אחר זה. מורים רבים הם עבורו "עוד-מורים" – הם מעבירים את החומר, הוא מקשיב, יותר או פחות, משתתף בשיעור, יותר או פחות, מצליח במבחן, יותר או פחות, ובסיום השנה ממשיך הלאה. הוא יזכור חלק מהחומר, יזכור חלק מהמאפיינים היחודיים של אותם מורים, אבל קשה לומר שהמורים הללו השפיעו עליו באיזושהי צורה.

עם זאת, חלק מהמורים משפיעים גם משפיעים. התלמיד מרגיש כלפיהם קשר עמוק בהרבה, מתעניין בצורה אחרת במה שהם אומרים, קולט באופן אחר את המסרים שלהם. הוא מתרגש הרבה יותר כשהם מתייחסים לדברים שהוא אומר, מעירים לו על דבר מה, או כשהם נותנים לו מילה טובה. הוא ייקח את המורים האלה איתו הלאה זמן רב לאחר ששנת הלימודים תסתיים. עבורו, המורים הללו הם "באמת-מורים". עבור תלמיד כיתה י"ב ירין עודי, המופיע בכתבה "השיעור החשוב ביותר", עומר ויסבלום (מחבר הכתבה) היה "באמת-מורה".

כדי להבהיר למה כוונתי במושגים הללו, אתאר איך הפכתי (אני מאמין) עבור שלושה תלמידים שלי מ"עוד-מורה" ל"באמת-מורה", ועד כמה הייתי קרוב לפספס את ההזדמנות הזו.

בשנת הלימודים תשס"א הייתי בשנת שירות בכרמיאל, ולימדתי באולפן באחת מחטיבות הביניים בעיר. היו לי תלמידים מחבר העמים ושלושה 'צד"לניקים' - לאחר הנסיגה מלבנון בשנת 2000, חלק מהמשפחות של צבא דרום לבנון (צד"ל), ההורים וילדיהם, נמלטו מהחיזבאללה והגיעו לישראל, ואני לימדתי עברית שלושה ילדים כאלה - מריה, יוסף וג'וליאן (שמות בדויים), תלמידי כיתה ט'. במשך מספר חודשים, השיעורים התנהלו על מי מנוחות. לימדתי אותם מעט עברית, הם גילו עניין חלקי ביותר, התמודדו עם התרגילים שנתתי להם, וזהו. אני הייתי המורה, הם היו התלמידים, אבל לא נוצר איזשהו קשר משמעותי בינינו. אני לא נהניתי במיוחד מהשיעורים ואין לי ספק שהם נהנו עוד פחות. הייתי בבירור עוד-מורה.

יום אחד, עברתי במקרה במסדרון של בית הספר, וראיתי את מריה יוצאת בזעם מהכיתה שלה וטורקת אחריה את הדלת. שני חבריה יצאו אחריה, לא מתרגשים באופן מיוחד. ניגשתי אל מריה ושאלתי אותה: "מה קרה?". מריה הייתה תלמידה מאוד שקטה, ממושמעת, ולכן הופתעתי מאוד לראות אותה כל כך נסערת. מריה צעקה: "הם מתייחסים אלינו פה כמו כלבים!" והמשיכה לצעוד בזעם במסדרון. שני חבריה המשיכו ללכת אחריה, כשניכר שהם שמחים על שהם כבר לא תקועים בכיתה, והיו אפילו מעט משועשעים מהסיטואציה. הלכתי אחרי מריה, יצאתי אחריה לחצר, התיישבתי לידה על ספסל, וניסיתי להבין מה קרה שם. לאחר מספר חזרות על המשפט "הם מתייחסים אלינו כמו כלבים" בוריאציות שונות, התחלתי להבין קצת יותר. מריה, יוסף וג'וליאן ישבו בשיעור היסטוריה. עקב שליטתם החלקית בעברית, הם לא הבינו כלל מה קורה בשיעור, ולכן הם השתעממו. מריה דיברה בשיעור והפריעה למורה, והמורה העירה לה על כך. הדבר הציף את כל התסכול של מריה על המסגרת הבית ספרית, והמקום שבו היא נמצאת, קשיי הקליטה בארץ, והיא התפרצה. השיחה שלנו גלשה, בעברית מגומגמת, לשיחה על געגועים ללבנון, להבנה הברורה שלהם שהם לא יכולים לחזור לשם, לשעמום בבית הספר ולתחושת הזרות והניכור. יוסף וג'וליאן התקשו מעט יותר בעברית, אך הנהנו בהסכמה כשהם שמעו את מריה. מדי פעם השלושה התווכחו ביניהם בערבית על דבר כזה או אחר, אבל ככלל השיחה זרמה. דיברנו כך במשך כחצי שעה.

בעקבות השיחה, פתאום תרגילים שחוקים בלשון או תרגום של מילים כאלה ואחרות לעברית נראו לי כמטלות לא רלוונטיות לתלמידים שרוב זמנם יושבים באפס הבנה ומעשה בכיתה. בדיעבד, יכולתי להבין זאת עוד קודם, אך נזקקתי להתפרצות של מריה כדי ש"ייפול לי האסימון". החלטתי שאני משנה את מטרות ההוראה שלי, ומנסה שהצד"לניקים יפיקו כמה שיותר משאר השיעורים בבית הספר. שאלתי אותם מה המבחן הבא שלהם והם אמרו לי שהוא בפיסיקה. יצרתי קשר עם המורה שלהם, הבנתי מה החומר, ולימדתי אותם פיסיקה. לפני המבחן, קיבלתי מהמורה שלהם את הטופס, שיכתבתי אותו לעברית קלה יותר, והתלמידים עשו את המבחן באולפן. מריה למדה המון למבחן, יוסף קצת פחות, ג'וליאן הרבה פחות. הצלחתם במבחן הייתה בהתאם, אך סוף-סוף הם קיבלו ציונים אמיתיים ששיקפו את המאמץ והיכולות שלהם. התלמידים התלהבו. השיעורים כללו יותר ויותר שיחות עליהם, על ההתאקלמות בארץ, התחביבים שלהם, הרצונות והחלומות שלהם, ההתלבטות של המשפחות שלהם האם לעבור לחו"ל. כך, לימדתי אותם גם למבחן הבא בביולוגיה. השיעורים הפכו להיות יותר ויותר מעניינים מבחינתי, ולדעתי גם מבחינתם. הם דיברו איתי בחופשיות, שיתפו אותי, הכניסו אותי קצת יותר לעולמם. המשכנו להישאר בקשר גם לאחר שהשנה נגמרה. אני מאמין שהצלחתי להפוך לבאמת-מורה עבורם.

אם אני מסתכל על החוויות שלי משנת השירות, העבודה עם הצד"לניקים היא מהחוויות המרכזיות ביותר. עם זאת, יכולתי לפספס אותה ממש בקלות. אם לא הייתי פוגש את מריה במסדרון באותו יום, או שהייתי בוחר לא להתעקש ולגלות מה קרה, הייתי ממשיך להעביר את השעות איתם במעבר על תרגילים בלשון שפשוט לא היו רלוונטים עבורם. לא הייתי נחשף לעולם מרתק של חוויות, קשיים, עוצמות והתמודדות, ולא הייתי מכיר באמת את מריה, יוסף וג'וליאן. סביר שאפילו לא הייתי זוכר את שמותיהם. הפכתי להיות באמת-מורה של שלושת הצד"לניקים רק לאחר שהתחלתי ללמד אותם פיסיקה. בהתחלה הייתי סתם מישהו שהיה באולפן והשגיח עליהם. בשיחה ההיא בחצר, כבר הייתי דמות לא פורמלית איתה הם דיברו. אך כשחזרנו לאולפן ולימדתי אותם תוך התאמה לצרכים שלהם ולמי שהם, לאחר ההיכרות העמוקה, הפכתי לבאמת-מורה. המעבר החד הזה מעוד-מורה לבאמת-מורה, והאופן שעבורי מעוד-תלמידים, מריה, יוסף וג'וליאן הפכו כמעט בבת אחת לבאמת-תלמידים שלי, היו מאוד מיוחדים מבחינתי. ובקלות רבה מאוד, יכולתי להחמיץ את הכל.

אז מה בדיוק ההבדל בין עוד-מורה לבאמת-מורה? לדעתי אחד ההבדלים העיקריים הוא הקשר האישי. התחושה שהמורה רואה אותך, מכיר אותך, יודע מי אתה, יודע שאתה מיוחד, מסתכל עליך באופן רב מימדי. הבדל אחר הוא שמי שבאמת-מורה הרבה יותר רלוונטי עבור התלמיד. המילים שלו נוגעות בו, קשורות אליו, משפיעות עליו אישית (בין השאר, בעקבות הקשר האישי שנוצר מקודם). יש כיתות שבהן אין אף תלמיד שאני הופך לבאמת-מורה שלו, יש כיתות שבהן עבור חלק מהתלמידים אני באמת-מורה ועבור אחרים אני עוד-מורה. אני יכול ללמד את החומר בצורה מרתקת ויצירתית, להשקיע בשיעורים, אבל פעמים רבות זה לא מספיק: לדעתי כדי להיות באמת-מורה לתלמיד, לא ניתן לוותר על הקשר האישי.

כדי להיות באמת-מורה לתלמיד, לא ניתן לוותר על הקשר האישי.

הקשר האישי עם התלמיד יכול להיווצר במגוון דרכים שונות. הוא יכול לקרות בעקבות שיחה משמעותית עם התלמיד בהפסקה, לאחר שיחה לא פורמלית בטיול השנתי, ואפילו בעקבות אמירה לתלמיד, לאחר שהוא לא הצליח במבחן, על כך שאני מתפלא שהוא לא הצליח כי שמעתי אותו בכיתה ואני יודע שהוא מבין את החומר. מילה חיובית, התעניינות כנה, אלה דרכים רבות להפוך לבאמת-מורה. יש מגוון דרכים לעשות זאת, ולכל תלמיד יש אפיקים שונים שנדרשים כדי להגיע אליו.

אבל... לכולנו יש כיתה מלאה תלמידים; איך ניתן להגיע לתלמיד שנמצא בתוך כיתה שלמה? כדי להראות זאת, אני רוצה לתאר איך הפכתי מלהיות עוד-מורה ללהיות באמת-מורה עבור תלמיד אחד מתוך כיתה שלימדתי היסטוריה.

התלמיד הזה ישב בשולחן האחורי בכיתה, והשתתף בשיעור לעיתים רחוקות יחסית. הוא היה אחד מתוך כיתה שלמה. עוד-תלמיד. בהתחלה היינו מרוחקים, אבל הקשר בינינו התהדק יותר ויותר לאורך השנה. בסוף כל שיעור הייתי נותן לתלמידים חידת "מי האיש": חידה קצרה המכילה פרטים ביוגרפיים של דמות היסטורית כלשהי שהתלמידים לא למדו עליה, ובעזרת חיפושים שונים באינטרנט הם היו יכולים לגלות באיזו דמות מדובר. תלמידים שפתרו את החידה שלחו אליי מייל עם הפיתרון. כך נוצר קשר כמעט יומיומי, מחוץ לכיתה, עם התלמידים. אותו התלמיד היה בין התלמידים ששלחו לי באופן רציף את התשובות לחידות הללו.

באמצע השנה, כל זוג תלמידים נדרש לחקור באופן עצמאי נושא כלשהו ולכתוב עליו עבודה. כתיבת העבודה של אותו תלמיד התבצעה דרך ה-Google Drive, במסמך ששנינו היינו יכולים לקרוא, ובערך אחת לשבוע הוא שלח אלי שאלות, ביקש הנחיות, ונעזר בי לכתיבת העבודה. הייתה לנו עבודה משותפת אינטנסיבית באופן יחסי, ולאורך כל תהליך הכתיבה הרביתי במתן התייחסויות בגוף המסמך. בסופו של דבר התוצר הסופי היה ברמה גבוהה מאוד ואותו תלמיד היה מאוד גאה בו. לאורך העבודה הזו, התקרבנו.

לאחר שהשנה הסתיימה, המשכנו להיות בקשר. הוא התכתב איתי ועדכן אותי מה שלומו, דיבר איתי על משחקי מחשב שהוא אוהב, על המורה החדש להיסטוריה. נהניתי מההתכתבות איתו. באותה כיתה, היו תלמידים רבים שעבורם הייתי עוד-מורה. אבל לדעתי עבור התלמיד הזה, הייתי באמת-מורה.

מבחינת התוצאה, יש הבדל עצום בין להיות עוד-מורה לבין להיות באמת-מורה, ופעמים רבות חסר רק עוד צעד קטן שלי כדי שאהפוך לבאמת-מורה: הקשבה בשיחה או מעורבות במטלות פרטניות הניתנות לתלמיד. צעד קטן או מספר צעדים קטנים עם תוצאות מרחיקות לכת. דוגמאות על מורים שהם באמת-מורים לתלמידיהם מרגשות אותי כל פעם מחדש. ההרצאה של המורה המופלאה ריטה פירסון מדגימה זאת:

ריטה פירסון בדוגמא מסחררת ל"באמת-מורה"

עבורי, ההבחנה בין להיות עוד-מורה לבאמת-מורה היא הבחנה חשובה, שלאורה אני בוחן את עצמי. אני שואל עבור כמה מהתלמידים שלי הצלחתי להיות באמת-מורה, ומנסה להשתפר. זה קשה. הרבה תלמידים ראו כבר הרבה מורים, לא מעוניינים בקשר, הודפים אותי. אחרים נראים שהם פתוחים ומשתפים פעולה, אך למעשה נותרים רחוקים, לא נותנים לי להיכנס באמת. אני לא מצליח להיות באמת-מורה עבור כולם. מתוך כלל תלמידי הכיתה, אני מנסה להגיע לכמה שיותר, למצוא הזדמנויות להתחבר לכמה שיותר מהם, ומנסה להפוך להיות באמת-מורה לכמה שיותר מהם. כאמור, לא תמיד אני מצליח. אבל, "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה".

אני ממשיך לנסות.