להקשיב לשטח
ימי השבעת הממשלה החדשה העלו בי זיכרון לא רחוק ומחשבה על דמות חשובה ביותר בישראל. לקראת סיום כהונתו כרמטכ"ל ה20 של מדינת ישראל הגיע בני גנץ לביקור בכפר הירוק, בית הספר בו אני מלמד. גנץ, אדם רב זכויות ומכובד לכל הדעות, היה בעברו תלמיד בכפר וביקורו היה אישי, מרגש ואפוף הוד ותחושת ממלכתיות. הכבוד הרב בו זכה הרמטכ"ל היוצא עורר בי הערכה, אך גם הצית את מחשבותי.
בישראל קיימת דמות נוספת אשר היקף פעולותיה ומוטת האחריות שלה מתקרבות לזו של גנץ. כיום היא עומדת בראש המערכת הציבורית השנייה בגודלה בישראל, אחראית על המספר הרב ביותר של עובדי מדינה, חולשת על תקציב עצום שרק מערכת הביטחון עוקפת אותו, מתמודדת עם המציאות הישראלית המורכבת בכל יום ונוגעת ביקר לליבם של הישראלים כולם. יש הטוענים שהיא אחראית לדבר המשמעותי ביותר לעתידה של ישראל, לבניית הנכס האסטרטגי שלנו. אולם, סביר להניח שקוראי שורות אלו מתקשים לשלוף מראשם את שמה של אותה דמות, אותה אישה רבת השפעה.
שמה הוא מיכל כהן, מנכ"לית משרד החינוך. עד כניסת השר החדש, כהן הייתה הדמות הדומיננטית ביותר במערכת החינוכית בישראל. למעשה, אם שמנו לב לכך ואם לא, מיכל כהן היא אחת הנשים החשובות במדינה. אז כיצד ייתכן שגם מדובר באחת הנשים היותר אנונימיות בציבוריות הישראלית?
כולנו יודעים שגנץ היה סגן הרמטכ"ל, שהתמודד מול גלנט על התפקיד, שהיה אלוף פיקוד הצפון, ששירת בצנחנים. עקבנו אחרי המהלכים בכהונתו והערכנו אותו על האתגרים שנענה להם ועל האופן הממלכתי בו נשא את התפקיד. אם תנסו לשלוף מראשיכם פרטים דומים על עברה המקצועי של מיכל כהן מצפה לכם משימה לא קלה. כהן אינה לבד, כיוון שגם את קודמיה אנחנו לא ממש מכירים ומוקירים. כך למשל, רק לפני מספר ימים גיליתי בהתרגשות כי אני יושב בבית קפה ליד שלומית עמיחי - אשת חינוך משכמה ומעלה שגם כיהנה כמנכל"ית, פעמיים. איש מהנוכחים לא נראה כשותף להתרגשותי, גם כשכמה דקות לאחר מכן נכנסה למקום לימור לבנת, שרת החינוך לשעבר, שהעבירה את עמיחי מתפקידה כמנכ"לית. לא כל הפרטים האלו באמת חשובים, אך ברור שאם דן חלוץ ועמיר פרץ היו נמצאים שם, ציבור יושבי בית הקפה היה עובר לדום מתוח מציפייה, בעוד שאת אנשי החינוך הבכירים אנחנו אפילו לא מכירים. מדוע?
אסתכן בניחושים. ראשית, איננו מכירים, כי לא באמת אכפת לנו כציבור ממערכת החינוך. השקעה בחינוך היא האמירה הריקה ביותר מתוכן שכל פוליטיקאי אוהב לפזר, אך מעטים מוכנים להקדיש זמן ומאמץ כדי להתעכב ולממש אותה. מהיכרותי בשנים האחרונות עם כנסת ישראל אני יכול להעיד כי יש הפקרות כמעט מוחלטת של התחום. החינוך לא תפס מקום מכובד במערכת הבחירות, אם בכלל, ומעטים הח"כים לעתיד שהגיעו מהתחום. מלבד יחידי סגולה, אנשי ציבור אינם שולטים במושגים הכי בסיסיים במערכת ומעדיפים ויכוחים פוליטיים לוהטים ועקרים, על התעסקות בנבכי הפרטים והמאבקים לשוויון בחינוך, לחיזוק המורות והמורים ולטיפוח האיכות החינוכית.
התחום כה חשוב, אך לא זוהר ואינו מצליח לעניין את הציבור. על אף שזו מערכת שמשפיעה על כל הורה וילד ברמה היומית ועל העתיד של כולנו, התקשורת לא תסקר את המינוי של המנכ"לית ולא תעשה עליה כתבות פרופיל מחמיאות. הורים לא יקוו שבתם תהיה יום אחד מנכ"לית המשרד ובטח לא בנם. לא יצא לי לשמוע שמחמיאים למורה צעירה במשפט: "יום אחד היא עוד תהיה המנכל"ית". אנחנו לא מכירים את כהן או את קודמותיה וקודמיה בתפקיד ולא מוקירים אותן ואותם מספיק, כי שמנו את החינוך בתחתית סדר העדיפויות. התפיסה הזו נכונה למנכ"לית כמו שהיא נכונה למורה בכיתה.
מתוך כך, ההערכה המקצועית לתפקידים אלו לא הולמת את המשקל הסגולי של התפקיד, לא את גודל האחריות ולא את עומק העבודה ומורכבותה. הערכת החסר הבוטה הזו משפיעה עמוקות על הציפיות, המוטיבציה וההשקעה הציבורית הקשורה בהוראה. לכן שינוי התפיסה הציבורית של החינוך וחשיבותו היא מרכיב חשוב בתמורה הכוללת לשיפור החינוך בישראל, כיוון שאף שינוי מהותי לא יקרה ללא אנשי חינוך מעולים.
בנוסף, יש לומר את האמת ולציין שהמנכ"לית היא לא דמות בעלת חירות ניהולית רבה, בטח לא קרובה לזו של הרמטכ"ל. בדומה למנכ"לים אחרים של משרדים ממשלתיים היא מינוי פוליטי ומשמשת זרוע ביצועית של השר הממנה. תחלופת השרים ואינפלציית הרפורמות בשנים האחרונות לא אפשרה למערכת לצמוח ומנעה ניהול יעיל והובלה אמיתית. כולנו, תלמידים, מורים והורים שבויים של המערכת הפוליטית. אם היינו לוקחים את מערכת החינוך ברצינות, אולי היינו שוקלים להפריד אותה מתלות בשר ושמים את כל בתי הספר תחת גוף סטטוטורי עצמאי ומעמידים בראשו מורה יוצאת דופן, שלה יהיו סמכויות להוביל, כאשת מקצוע, את המערכת, ביציבות ובבטחה לאורך שנים. אז אולי היינו מחכים בציפייה לראות מי מראשי האגפים במשרד תזכה למינוי ועוקבים בדריכות אחר אישור מועמדותה בוועדה למינוי בכירים בשירות הציבורי, ועדת טירקל כיום. אולי היינו הופכים את המשרה הזו ליוקרתית, כי ניתן היה לעשות בה מהלכי עומק. אולי היינו הופכים את המשרה הזו - ראשת מערכת החינוך הציבורי, "המורה מספר אחת", לנחשקת ובכך מאדירים את מקצוע ההוראה.
קשה לומר מה יהיה על מיכל כהן, המנכ"לית הנוכחית, בקדנציה של השר הנכנס. אני יכול לקוות שהיא תישאר בתפקידה, תחזק את מעמדה המקצועי ואת יציבות המשרד. בנוסף, מתגנבת לליבי תקווה קטנטנה שבתי הספר שבהם לימדה ואותם ניהלה, במעלה אדומים ובגבעת זאב, יזמינו אותה ביום פרישתה, לכשיגיע ויתנו לה את הכבוד הראוי למורה שצמחה מבית הספר והגיעה לנהל את המערכת.
מנהל בית הספר הבינלאומי בכפר הירוק EMIS, מורה ומחנך.
