להקשיב לשטח
בתחילת פברואר השנה, מורי הפיזיקה קיבלו הודעה מנוסחת ממשרד החינוך בזו הלשון: "הגדלת מספר הלומדים את מקצוע הפיזיקה הוגדרה כיעד לאומי עקב המחסור בפיזיקאים ובמהנדסים..."
יעד לאומי... מקסים! והאמת היא שגם נעשו מאמצים משמעותיים כדי לקדם את המטרה הלכה למעשה.
איפה מסתתר ה"אבל"...?
האבל מסתבר כאשר מגלים שמצד אחד מוזנקות תוכניות, מושקעים משאבים ונעשים שינויים מערכתיים כדי לחבר בין התלמידים למקצועות המאתגרים, ומצד שני בעיות תיאום וחוסר תשומת לב מובילות להעמסת קשיים משמעותיים על אותם התלמידים בדרכם לאותה המטרה. כך למשל, צה"ל קובע את מסיבת הגיוס הארצית בערב שלפני הבגרות בפיזיקה. וזו רק דוגמה אחת, קטנה ומכעיסה. לצערי יש שפע של דוגמאות אחרות הדומות לה.
ניקח למשל את הצופים. גוף העוסק בשפע פעילויות מבורכות. אבל מה קורה כשהצופים עצמם נדרשים למאמץ כדי לא לפגוע במדריכים שלהם?
אני אסביר:
תאריך הבגרות בפיזיקה לשנה זו, פורסם עוד בשנה שעברה. המטרה בפרסום התאריכים המוקדם היא כמובן לסייע לתלמידים, לבתי הספר ולמסגרות השונות בהן נמצאים התלמידים, להתאים עצמם לתאריכי הבגרויות. אבל את הנהגת הצופים נראה שזה לא מרגש במיוחד, כי ממש לאחרונה, לפני כשלושה שבועות, פורסמו תאריכי מחנות הקיץ שלהם, ואופס... מחנה הצופים של חלק מההנהגות נקבע על השבוע בו מתקיימת הבגרות בפיזיקה.
מדובר בבגרות בפיזיקה ברמת 5 יחידות לימוד. תלמידי י"ב נבחנים על חומר שלמדו במשך שלוש שנים, תלמידי י"א נבחנים על חומר של שנתיים, באחת הבחינות הכי מאתגרות, מורכבות ותובעניות שמציע משרד החינוך.
מנגד, מדובר במחנה שהינו שיא הפעילות השנתית של תלמידים אלו בצופים. חלק מהם מדריכים עם קבוצות הנסמכות עליהם, אחרים הם ראשג"דים המרכזים ומנחים את המדריכים שכמובן חשובים ביותר למהלך התקין של המחנה, וחשים אחריות אדירה על מהלכו, הצלחתו ועל בריאותם והנאתם של חניכיהם.
כשפנו התלמידים להנהגה בטרוניה על כך שהמחנה נקבע על זמן הבגרות, ההנהגה הציעה פתרון פשוט – תשתחררו ביום הזה הביתה, אולי אפילו בלילה קודם (תראו איזו נדיבות!).
מה אתם חושבים תהיינה ההשלכות של העניין?
איך לדעתכם תראה בגרות של ילד שלא ישן כמה ימים לפני הבחינה וגם לא למד ולא התכונן באותה הזדמנות?
ואם תהיתם: "טוב נו... כמה פעילי צופים הם כבר תלמידי פיזיקה?" אז סתם לדוגמה: מתוך שישה מדריכי קורס ההדרכה בשבט המקומי, חמישה מסיימים אצלנו פיזיקה ברמת 5 יחידות. מתברר שיש חפיפה גבוה בין ה"צופיפניקים" לבוגרי המגמה.
ברגע כזה נשאלת השאלה מה שווים כל ימי המרתונים, השיעורים הפרטניים, מאות שעות הלמידה של התלמידים וכן הלאה? מה שווה כל ההשקעה של כל הגורמים יחד בהצלחת התלמידים, אם בסוף - הצופים החליטו שאת המחנה הגדול מקיימים תוך דריסה של בחינת הבגרות בפיזיקה?
איזה מסר חינוכי ערכי עולה מהצעד הזה? מרגע בו התלמידים צריכים לבחור בין ההצלחה שלהם בשתי מטרות חשובות שקבעו לעצמם לשנות התיכון? בין האחריות שלהם לעצמם ולעתידם לאחריות שלהם לחניכים ולשבט שלהם? בין קצירת פירות ההשקעה האדירה שלהם במקום אחד לאחר?
הצופים וצה"ל לא לבד
חייבים להגיד שחוסר התקשורת והתיאום (שלא להגיד ההתעלמות המוחלטת) בין המערכות בהן נמצאים התלמידים למערכת החינוך, גורם לבזבוז משאבים אדיר, הצבת התלמידים בפני בחירות בלתי אפשריות והגברת המתח (הבלתי אפשרי גם כך) על התלמידים והמורים.
הצופים וצה"ל אינם היחידים שנוהגים מתוך צרות אופקים ודאגה לאינטרסים שלהם בלבד. כמוהם נוהגים עוד מספר רב של גופים שחורטים על דגלם את נושא הערכים הנתינה וההקרבה. אל הצופים וצה"ל מצטרפים כל אחד מהגורמים שממיינים שמיניסטים לקראת תקופת פוסט-הלימודים שלהם: מיונים לתפקידים צבאיים, שנות שירות ומכינות. כל הגורמים הללו חופשיים לזמן תלמידים בכל זמן, לכל משך זמן וללא כל תיאום מערכת החינוך את תלמידיה.
כמובן שאני משוכנעת שלכל הגורמים יש כוונות מאוד טובות! לצופים יש מטרות נעלות, למכינות יש מטרות נעלות, לשנות השירות יש מטרות נעלות, ובוודאי שאיש לא מטיל דופי בחשיבותו של צה"ל. אבל לא יתכן שבדרך להשגת המטרות הנעלות הללו יירמסו המטרות האחרות שהוצבו בדרכו של כל שמיניסט בארץ.
בואו ניקח לדוגמה תלמיד שרוצה להתמיין לקורס טיס. רק כדי להתקבל לקורס טיס נדרש הפסד של תשעה ימי לימוד לכל הפחות. מדובר בתהליך מיון לקורס בודד, ללא הגעה לצו הראשון, הבדיקות הרפואיות, מיונים וראיונות למודיעין שמצטברים לשבועות. וכמובן בל נשכח את המיונים לסיירות, ליחידות מיוחדות נוספות, כנסי ההסברה ואת הגיבושים לשנות השירות, שמתקבצים יחד (הרי תלמידים רבים מתמיינים לשניהם במקביל) לשבועות.
ואם לא די בכך, יש גם מקרים רבים בהם תלמיד נוסע שעתיים לפגישה עם מראיין שבסוף לא טורח להגיע, שאלונים שחוזרים על עצמם ביחידות שונות שבשביל מילוי כל שאלון התלמיד מפסיד עוד יום, תלמידים ששוב ושוב מגיעים לבדיקות רפואיות רק כדי לגלות שהרופא הרלוונטי לא נמצא ביום המסוים הזה, ועוד...
ההרגשה האישית שלי היא של זילות זמנם היקר מאוד של התלמיד והמורה.
חוסר התיאום מוביל לפערים עצומים
האם מישהו עצר לחשב מה המשמעות של עשרים ימי היעדרות של תלמיד משנת הלימודים בכיתה י"ב? (ו-20 ימי היעדרות הן רק מקרה ממוצע. ישנם מקרי הקיצון בהם יש מספר גדול בהרבה של היעדרויות מוצדקות, שמערכות שאינן מתקשרות אחת עם השנייה כופות על התלמידים). אם תלמידים רציניים לומדים תשע שעות ביום (ולפעמים אפילו יותר) זה אומר שב-20 ימי היעדרות מוצדקים כל תלמיד כזה מחסיר 180 שעות בשנה!
נניח שתלמיד מאוד מוכשר יכול להשלים בשעת השקעה שעתיים של למידה בכיתה. הוא זקוק ל-90 שעות פנאי כדי להשלים את החומר שפספס בשל ימי המיונים, הכנסים והבדיקות.
עצרו ודמיינו שמיניסט, פעיל בצופים ותלמיד רובוטיקה ופיזיקה, שישן ארבע שעות בכל לילה בשל הלחץ, משבץ עוד 90 שעות השלמה בלו"ז שלו.
ונגיד שהאטנו את סיבוב כדור הארץ ושיבצנו עוד 90 שעות נוספות בלוח השנה.
מה אם חלק מהשיעורים האלה הם כמו מתמטיקה או פיזיקה, שיעורים שרוב התלמידים המוחץ צריכים מורה כדי להשלים?
נתרגם את שעות ההשלמה לשעות שיעורים פרטיים בעלות של 150 ₪ לשעה.
נניח שרק 30 מהשעות החסרות הן שעות שהתלמיד לא מצליח להשלים לבד – אנחנו עדין מדברים על סכום של 4500 ₪ לכל הפחות, רק כדי שהילד שלך יתמיין לשירות צבאי איכותי או לשנת שירות, ובמקביל יצליח בבגרות.
מישהו עצר לספור את העלות הזו?
הרי רבים על כל אגורה נוספת הנחוצה מעל ל-1388 ₪ המותרים בתשלומי הורים לשכבת י"ב. ובינתיים, בדלת האחורית, מושחלים 4500 ₪ נוספים מכיסו של ההורה ואף אחד לא ממצמץ.
ומה אם להורה אין את הכסף הזה לשלם? ומה אם ההורים פשוט לא מוכנים (ובצדק!)?
מה קורה אז? שתי אפשרויות:
1. הילד משלם את המחיר! הציונים של התלמיד נפגעים דרמטית מההיעדרויות האלה. זה אומר שמשרד החינוך משלם את שעות ההוראה, המורה עושה את כל ההכנה לשיעור ואת כל ההוראה בפועל, אבל הילד פשוט לא מקבל את השירות הזה! הוא לא נמצא פיזית בבית הספר כדי לקבל את השירות שמשרד החינוך חושב שהוא נותן לו. הוא נעדר, ולא מפני שהתעצל, אלא כי חטא בחטא של מוטיבציה גבוהה לנתינה.
צריך להבין שבכיתה י"ב, אני מעריכה שבממוצע עשרה אחוזים מהתלמידים בכיתה חסרים באופן קבוע מסיבות מסוג אלו שהזכרתי. המשמעות של הדבר היא שמבלי לבקש רשות, הגופים שהזכרתי (צה"ל, המכינות, שנות השרות) נוגסים בעשרה אחוזים מהכסף שמשרד החינוך מקצה לשכבת י"ב בכל הארץ. פשוט. משרד החינוך משלם, התלמיד לא מקבל.
2. המורים אוספים את החשבון. מורים שרואים בתלמידים גם את הילדים שלהם, לא יכולים שלא לרחם עליהם ואוספים את התלמידים שנאלצים להיעדר לשיעורים פרטיים חינמיים. במקרה כזה אנחנו מדברים על מורה בודדת שיש לה בכיתה לפחות עשרים תלמידים שהחסירו כל אחד מעל שלושה שבועות. מורה כזו צריכה ללמד שעות פרטניות במתכונת להן יועדו: סיוע לתלמידים שזקוקים ליחס ולקצב האישי למרות שנכחו בשיעור. ועכשיו, מעבר לשיעורים הפרטניים הללו, היא לוקחת על עצמה גם שיעורים פרטיים בהתנדבות.
אם בשלושה שבועות נלמדים 21 שיעורים וכעשרים תלמידים מחמיצים אותם, מדובר בחוסר של 420 שעות.
אם בהוראה פרטנית מצליחים ללמד שעתיים בשעה, ואם המורה הצליחה לצוות זוגות שבמקרה יצרו את אותם החוסרים והם פנויים באותן השעות (נדיר מאוד!), או אז המורה תלמד בערך מאה שעות חינם על חשבון זמנה, שאם נתרגם לעלות של שיעור פרטי מדובר ב... 15,000 ₪.
תעצרו לרגע ותעכלו בבקשה את הסכום הזה.
אומר זאת ללא כחל וסרק - מישהו לא סופר את הזמן הזה, את העלות הזו ואת המחיר הזה!
הגיע הזמן שייפסק ה"ישראבלוף" ויקום האדם שיסגור את המערב הפרוע הזה.
אנו זקוקים למנהיג/ה אמיץ/ה מספיק כדי לכנס את נציגי אכ"א, משרד החינוך, ראשי המכללות ומנהלי התוכניות השונות של שנת השירות, יאסוף את הצרכים של כל אחד מהגופים ויתרגם אותם לכסף וזמן. נחוץ אדם או גוף שייעל את מנגנוני המיון לכאלו שמשרתים כמה שיותר גופים בכמה שפחות גזילת זמן. נדרש מישהו שיבנה תוכנית שתפצה את התלמידים על שעות החיסור שלהם ותתגמל מורים על העזרה בהשלמות הללו, יקבע חוקים שמגנים על זמן התלמיד ויאכוף אותם. את המצב הבלתי אפשרי הזה יכולים לפתור מגוון פתרונות. כל מה שצריך זה מנהיג אמיץ שיהיה מוכן להקדיש זמן, תשומת לב, חשיבה ויצירתיות לפתרון הבעיה.
זה אפשרי. אפילו בישראל. עכשיו רק נותר לתהות האם יקום גואל? ואיך קוראים לו?
מלמד/ת י"ב? האם גם התלמידים שלך סובלים מהמצב? חשוב לנו לשמוע מה קורה בכיתה שלך!
עיניים בגב נכתב על ידי מורה ותיקה לפיזיקה.
