בתי ספר מקצועיים - הזדמנות גדולה או סכנה לחברה?

ישנו צורך חשוב ואמיתי של שוק העבודה בבתי ספר המכשירים תלמידים לעבודות טכניות כגון הנדסאים, מפעילי מיכון מתקדם, נהגי אוטובוס, נגרים, מכונאי רכב, שרברבים וכו׳. נתונים שפורסמו בישראל ב-2013 על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הצביעו על מחסור כבד בהנדסאים, טכנאים בתעשייה, רתכים, מסגרים ומקצועות טכניים נוספים. תעשיינים כמו סטף ורטהיימר מדברים כבר שנים על המחיר הכבד של התפרקות בתי הספר המקצועיים שרבו בישראל בעשורים קודמים וכיום הפכו לנדירים. ורטהיימר אף יזם הקמת מגמות מקצועיות בבתי ספר ברחבי בארץ. הכשרת תלמידים למקצועות הטכניים בהם ישנה דרישה מיידית לכח עבודה זמין יכולה להבטיח להם תעסוקה ועתיד יציב.

בתי ספר מקצועיים הם בתי ספר המתמחים בהקניית כישורים טכניים הנדרשים לשוק העבודה. מטרתם היא להכשיר תלמידי תיכון להשתלבות מיידית במקצועות אלו, בעוד בתי ספר תיכון ״רגילים״ מכוונים לרוב למסלול של השכלה גבוהה.

לכאורה, הכל נשמע פשוט והקמת עוד בתי ספר מקצועיים או טכניים תשרת את כולם ותועיל לחברה, אך כמו שקורה בנושאי חינוך רבים, מתברר שלמטבע יש שני צדדים. במקרה של בתי ספר מקצועיים, התעמקות בנושא מלמדת כי הוא בעל פוטנציאל מדהים לסגירת פערים, ובאותה מידה בעל פוטנציאל הרסני מאין כמוהו.

זוכים בהזדמנות אבל נופלים להסללה

בוושינגטון די. סי., המחוז בו אני עובד ומנהל את צוות המדיניות של משרד החינוך, נדרשנו לסוגיה של הרחבת החינוך המקצועי. גם בוושינגטון, כמו בישראל, יש שוק עבודה גדול והזדמנויות רבות לבוגרי תיכונים מקצועיים. נהג אוטובוס או רכבת תחתית בחברת התחבורה הציבורית יכול להרוויח משכורת של כ-80,000 דולרים בשנה, שכר מצוין של מעמד ביניים. שרברב יכול להרוויח גם הרבה יותר מזה.

בנוסף, בוושינגטון, כמו בישראל, ישנה קבוצה גדולה של ילדים שמערכת החינוך ״לימדה״ אותם שהם ״לא מוצלחים״. שאם הם לא יכולים להוציא בתיכון ציונים שישלחו אותם לאוניברסיטה ויאפשרו להם  להיות רופאים או עורכי דין, הם פחות טובים.  בתי הספר המקצועיים באים ואומרים ובצדק, שביכולתם לשים סוף למצב הזה ולהציע גם לילדים שמערכת החינוך המסורתית לא מתאימה להם אפיקים אחרים שיכולים להפוך אותם לאזרחים מצליחים ותורמים לחברה.

כך שמצד אחד, יש כאן הזדמנות ״להציל״ ילדים שהמערכת לא מתאימה להם ובמקום שיפלטו החוצה לרחוב, יוכלו להצליח באפיק אלטרנטיבי כמכונאי רכב, עובדי בית מלון ושרברבים, והאמת שלא ניתן להתכחש לה היא שבכל המקצועות האלו יש כיום יותר מקומות עבודה מאשר במקצועות כמו עריכת דין.

מצד שני, בדרכים מסתוריות, רוב המקומות בבתי ספר מקצועיים מאויישים על ידי ילדים מרקע קשה, משכונות במצב סוציו אקונומי נמוך או אפילו מרקע אתני מסוים (בוושינגטון אלו יהיו ילדים אפרו אמריקאים). כלומר, הקמת בתי ספר מקצועיים יוצרת בשטח ״הסללה״ של קבוצות אוכלוסיה מסוימות למקצועות השרברב והטבח, בעוד שצעירים מאוכלוסיות אחרות ״זוכים״ להיות עורכי דין ורופאים. גם אם צודק סטף ורטהיימר שאמר בראיון לדה מארקר שהמקצועות הטכניים עברו ״דאון גריידינג״ על ידי החברה שלא בצדק, בסוף זו עובדה שגם אם השרברב יכול לחיות בכבוד, לעורך דין יש תקרת שכר גבוהה יותר ואם קבוצה מסוימת באוכלוסיה היא זו שזוכה לתקרה זו, אנחנו בבעיה.

אז כאמור, מצד אחד, בתי ספר מקצועיים מעניקים הזדמנות אמתית לילדים שלא צועדים על פי החליל של מערכת החינוך הקיימת ומאפשרים להם לגלות את האמת: אם לא מתאים לך להוציא בגרות שתוביל אותך לפקולטה למשפטים באוניברסיטה, אתה עדין יכול להצליח בחיים ולהשתכר בכבוד.  בחירה בקריירה של שרברבות לא צריכה להתפס על ידי החברה כמשהו נחות.

אך מנגד, בשביל ״לבחור״ להיות שרברב, צריך שיהיו לך גם ברירות נוספות. אחרת לא ״בחרת״ שום דבר, החברה בחרה בשבילך. אם בתי הספר המקצועיים לא יקבלו ילדים ששם מרצון ובחירה, אלא ילדים ששם כי הם גרים בשכונה בבאר שבע או בשלומי שבה כולם הולכים לבית הספר המקצועי, או כי הם מקבוצה אתנית מסוימת, הפערים בחברה יגדלו והמוביליות החברתית תתמוטט. לא בכדי בדיון בנושא שהתקיים בממשלת נתניהו הקודמת,  התרעמו עמיר פרץ וסילבן שלום, שניים מהשרים המזרחיים שבממשלה על רעיון הרחבת בתי הספר המקצועיים. ״שהבן שלך יהיה פחח״ הטיח שלום בראש הממשלה.

אז מה עושים?

כמו תמיד, נצמדים למחקר ולפרקטיקות המוצלחות מרחבי העולם ודואגים לשים את האינטרסים של הילדים, ולא של המבוגרים, במרכז הדיון. למשל, פרקטיקה חשובה שיכולה לעזור בהבטחת ה״בחירה״ היא שבמקום לפתוח בתי ספר מקצועיים, נפתח מגמות מקצועיות בתוך בתי ספר רגילים. כששני המסלולים פתוחים בפני כל תלמידי בית הספר וכשהמנהלים והמורים אחראיים להצלחתם של כל התלמידים מכל המסלולים, אפשר להניח שאלמנט הבחירה יהיה חזק יותר.

בנוסף, מדיניות רגולציה חכמה צריכה להבטיח שבתי ספר מקצועיים עומדים בסטנדרטים מחמירים אף יותר מהרגילים, ומשקיעים משאבים רבים יותר בכל תלמיד. פעמים רבות מדי הדיון על בתי ספר מקצועיים מתמקד במה הם לא צריכים לעשות: לא צריכים להכין לבגרות, לא צריכים להכין לאוניברסיטה. זוהי טעות. הדיון צריך להיות פוזיטיבי, ומי שרוצה לנהל בית ספר מקצועי צריך שיציג ויסביר מה הוא כן מתחייב לעשות למען הילדים, ואיך הוא יצליח בצורה טובה יותר מבית הספר הנוכחי שלו.

ברמת המאקרו, חשוב מאוד לוודא שפתיחתם של בתי ספר מקצועיים לא תקרה כדי לסלק תלמידים חלשים מבתי הספר הרגילים ובכך להעלות את הישגיהם או את אחוז הזכאים לבגרות. שימוש פסול שכזה בבתי ספר מקצועיים הורגש במקומות שונים בארה״ב, למשל באורלנדו שם התגלתה פרקטיקה שלמה של ״העלמת״ ילדים מתקשים על ידי שליחתם לבתי ספר מקצועיים שאינם מפוקחים. מקומות שהצליחו להמנע מכך, הם אלו שפיקחו היטב על בתי הספר המקוריים, אלו שמהם עברו התלמידים לאפיק האלטרנטיבי ווידאו שה״הפניה״ מוצדקת ומבוססת על בחירה חופשית. ישנם מחוזות שאף הגדילו לעשות והמשיכו לשייך את האחריות להישגיו של התלמיד בבית הספר המקצועי, לבית הספר המקורי ממנו הגיע, ובכך הבטיחו שההמלצה על מסלול כזה תעשה רק כשבית הספר משוכנע שהדבר ייטיב עם התלמיד.

המסקנה מהצדדים הרבים למטבע החינוך המקצועי היא, שמדיניות שכזו צריכה להיות מתוכננת ברגישות ובתבונה. יש להסתמך על מחקרים וכאמור, לשים במרכז רק את טובת הילדים.

מה אתם חושבים?