אל תהיה ילד.
כמה פעמים אמרתי את זה לתלמידים שלי. קח אחריות, הגע בזמן, הקפד ללמוד, לשאול שאלות, לא לפחד לא להבין. החיים הם לא משחק. בכל מקום עבודה תצטרך להיות רציני, ואחראי, ולבוש בקפידה, ולשמור על הכללים, ולגלות מחויבות, ואם לא תלמד בעבודה לא תהיה לך עבודה. את רוצה עבודה מסודרת, לא ככה? כזו שתיתן לך פרנסה טובה, כזו שתיתן לך יציבות, שתוכל לדאוג לרמת חיים נאותה עבורך ועבור המשפחה שלך. את רוצה חברים, וגם אתה רוצה, ומשפחה, נכון?
כן, יצא לי להגיד חלק מהמשפטים האלה לתלמידים שלי, ואני מניח שחלקנו שמע אותם בתור תלמידים, וחלק מההורים אומרים את זה לא פעם, וזו מן מנטרה כזו שמובילה אותנו הרבה. אנחנו חייבים לגדול. לגדול פירושו האוטומטי בחוגים רבים הוא להיות יציב. לכן המסרים שאיכשהו תמיד מוצאים את דרכם למקומות העמוקים ביותר במוח שלנו הם: לך תמצא תחום עיסוק שיעניק את היציבות הזו.
לאחרונה התחלתי לקרוא את "המקום הנכון" של קן רובינסון שתמיד משאיר אותי עם חומרים עמוקים למחשבה. רובינסון מדבר הרבה על חשיבות החינוך ליצירתיות ולמציאת הקול הפנימי של כל אחד, קול אחת. הוא לא חוסך שבטו ממערכת החינוך הממוסדת שמתאימה למטרות המהפכה התעשייתית ולא לעידן הדינמי והקפריזי שבו משרות נסגרות בזו אחר זו בגלל תהליכים גלובליים, טכנולוגיים, אידיאולוגיים ועוד מילים מורכבות.
ואז עצרתי רגע לחשוב על אנשים שאני מכיר שממש נהנים במקום העבודה שלהם - שמבחינתם העבודה היא דרך חיים, ושמוכנים להשקיע רבות בעבודה, שחווים בה הצלחות ושחוזרים ממנה מועצמים הביתה - אל התא המשפחתי, אל החברים, אל מעגלי האהבה שלהם. ככל שהעמקתי בזה יותר, בעיקר לאורך הקריאה, הבנתי שבעצם כולם - בצורה כזו או אחרת - מתנהגים כמו ילדים.
כנראה שבמצב הקיומי של הילדות נמצאת הרבה יותר אמת מאשר בעולם המבוגרים. הדברים יותר ברורים, יותר פשוטים, נטולי הגנות והבניות ופחדים. בילדות, עיקר העיסוק הוא משחק. משחקי קוביות, ציור בצבעים, משחקי מילים, בניית ארמונות בחול. כשחיברתי את האנשים האלה, אלו שנהנים ממה שהם עושים, פתאום הבנתי שאלו הם אותם אנשים שהעבודה שלהם עושה אותם לילדים, ושהם כמו ילדים בעבודה שלהם.
תחום העיסוק של אותן חברות וחברים הוא כמו ארגז חול עבור ילדים: זהו מרחב שבו הם חשים נוח לבנות ולהצליח, לא חוששים ליפול, מרחב שבו יש להם את תחושת העצמאות הזו שלא מבטלת אחרים ושמעודדת שיתופי פעולה. כמו ארגז חול, בעבודה הם יכולים להיות מי שהם - עם הצחוק והעצב, הם חווים משהו קדמוני של חדוות היצירה, משהו שמחבר אותם עם אותם רגעים של בנייה - אי שם בארגז החול בגן השעשועים הסמוך, או על חוף הים.
אז אולי מה שאני צריך לומר יותר לתלמידים הוא דווקא הדבר הבא:
אם עבודה אתם רוצים, שאפו למצוא עבודה שתאפשר לכם תחושת עצמאות ומרחב יצירה, כזו שתגרום לכם לשמוח ולתרום, כזו שלא תחששו להיות בה אתם בצורה הטבעית ביותר שלכם.
אז בקיצור,
תהיו ילדים - ולמדו כדי למצוא את המקום שיאפשר לכם להיות כאלו.
