בישיבות רואים בלמידה השקעהוזאת רק דוגמה אחת: צה"ל הקים כבר מזמן מסגרות חינוכיות נפרדות כדי להכין תלמידים מסוימים לשירות במסלולים מסוימים. מעבר לכך, בצה"ל גם נותנים לבוגריהם תחושת גאוות יחידה כשהוא מעניק להם מדים ומייחד אותם מאחרים (נשאיר לרגע את הדיון על שילוב הצבא בחינוך המוקדם והשלכותיו בצד). באופן אבסורד, הגוף הכי אחיד במדינה, שבו כולם מאבדים במעט את הייחודיות שלהם, יוצר תחושת גאווה בקרב הפרטים ורואה את היחיד.
עוד דוגמה? גם בכל הנוגע לעולם התוכן הערכי אין למערכת החינוך מונופול.
כבר כ-20 שנים שקיימות בישראל מכינות קדם צבאיות הפתוחות גם לציבור החילוני. משיחות שיצא לי לנהל עם כמה וכמה בוגרי מכינות, עושה רושם ששם לראשונה הם נחשפים לעולמות תוכן אדירים בנושאי הגות וזהות יהודית, פילוסופיה, שאלות נוקבות והרצאות נדירות שמשאירות אותן ואותם פעורי פה. אותן מכינות מניחות שהתלמידים הצעירים וההמומים הללו יהיו דור העתיד של המנהיגות בישראל. אז למה לדעתכם לא למדתם זאת בבית הספר? שאלתי. התשובה היא, לא אחת: בבית הספר לא היה זמן לזה, הייתה לנו בגרות על הראש.
בואו ננסה לחזות קצת תסריט בהחלט לא מופרך בעתיד: חברות הייטק יכשירו תלמידים למקצועות הטכנולוגיה ויפתחו מסלולי חינוך נפרדים (יש לזה תקדים ביפן למשל). ועוד לא דיברנו על זרמי החינוך הדמוקרטי והאנתרופוסופי... תחשבו על זה, כבר היום החינוך ה"ממלכתי", הציבורי, ערכיו ומסריו כבר אינם חלים על חלקים נרחבים מהאוכלוסיה בישראל. בעלי יכולת רושמים את ילדיהם למסלולים אחרים או לבתי ספר מתקדמים יותר. בתי הספר הציבוריים ששמים לעצמם למטרה לצמצם את הפערים החברתיים, לעתים רק מקבעים אותם. הם בטוחים שהבגרות מצמצמת את הפער, ואולי יש בזה משהו, אבל - האם זה באמת העניין?
יש כאלו שיאמרו שהמצב הנוכחי הוא דווקא חיובי. ריבוי מסגרות חינוך במדינה מצביע על פלורליזם חינוכי, ועל המרכזיות שמגזרים רבים באוכלוסיה מייחסים לשאלת חינוך ילדיהם. אם לכל כך הרבה גורמים החינוך חשוב ולכן הם יוצרים מסגרת שונה, כנראה שיש בכך גם משהו חיובי המעיד על סדרי העדיפויות של החברה.
אולם אם נסתכל על הדברים מנקודת מבטו של החינוך הציבורי מתבקש שנשאל: כיצד החינוך הציבורי הסטנדרטי בישראל רואה את כל המסגרות המרובות הללו המתפתחות לאורך השנים ולא מבין שיש בכך גם מעין הצבעת אי אמון בשיטותיו שלו? האם ייתכן שהוא מתעלם מהן?
נצטרך להסתכל על עצמנו במראה, על סביבתנו, ולהבין שהשיטה הנוכחית עשויה לגרום למסגרות אלטרנטיביות ורלוונטיות רבות יותר להיפתח. אם בעיני רבים הלמידה בבית הספר "הרגיל" אינה תורמת למטען הערכי של התלמיד, וגם לא ליכולתו לממש את עצמו, לכלכל את עצמו ולתרום לסביבתו - מהי אם כן מטרת הלמידה?
לא ייתכן שכדי לקבל חינוך רלוונטי וערכי באמת יצטרכו התלמידים להמתין עד לאחר שבית הספר יסתיים, או לעבור למסגרת אחרת. לכן לדעתי חשוב להפנים שהפיכת התלמידות והתלמידים לכוח ערכי, יצירתי, ובעל מודעות עצמית, קהילתית וחברתית באופן שיפחית את הצורך במסגרות אלטרנטיביות – מתחילה אך ורק בנו. אחד המדדים לכך יכול להיות כמות המורים בבית הספר שהם בוגריו - זוהי הצבעה ברגליים על המשמעות של בית הספר בחיי התלמידים והקהילה.
מדד נוסף הוא כמות שיעורי החינוך בתיכון. אבסורד הוא שמחנך כיתה, בגיל התיכון, שבו התלמידים מתחבטים בשאלות רבות, רואה את כיתתו שעה אחת (!!!) או לכל היותר שלוש, לעומת כמות השעות שכיתתו תראה את המורה לאנגלית ו/או מתמטיקה.
מדד אחר הוא שימוש בכוחות של צוות החינוך מעבר למתן שעות פרטניות: שימוש במורים ברוכי כשרונות בתחומי אמנות, רוח ומדע כדי להקים בבית הספר מסגרות המבוססות על בחירה, שמונחות על ידי מורים אך פתוחות ליוזמות ולדיון פתוח ומהותי על השאלות הגדולות של החינוך. דמיינו מצב שבו במקום 3 שעות פרטניות בשבוע, כל מורה מקצועי נותן שעתיים פרטניות ועוד שעת הנחייה של מועדון קריאה, בית מדרש, להקת בית ספר, חוג פיסול, יזמות חברתית או כל דבר אחר שיוצר חיבור בלתי אמצעי בינו לבין התלמידים שכל כך צמאים לתחומים כאלו. ויש עוד לא מעט רעיונות, ובוודאי גם מקומות שבהם נעשים כאלו דברים.
יצירת תחושת שייכות, תחושת ייחודיות וערך מוסף של בית הספר שתבוא לידי ביטוי בפרקטיקה ערכית, ייחודית, יצירתית ועדכנית יכולה להיות תחילתו (או סופו) של תהליך חיובי שיחזק את האמון החסר בחינוך הציבורי. לצד מתן חופש יצירתי לבתי ספר, ואומץ מצד מורות ומורים לקחת את ההזדמנות הזו בשתי ידיים מבלי לתת לחשש משינוי להכריע את הכף, ייתכן שיהיה לנו קל יותר להנחיל חינוך איכותי ומשמעותי יותר לדור העתיד.
