להקשיב לשטח
בכתבה הקודמת "חמישה ממדים של צמיחה" סיפר ברק ברבי מה הצמיח אותו כילד וכנער וכיצד מורים יכולים לעזור לתלמידים שלהם לצמוח.
בואו נדבר הפעם על: מה יכול לעזור למורים לצמוח?
איך מורים לומדים? קהילת מורים היא מרחב פורה ללמידה, אבל האם הוא מזמן אימון על הפדגוגיה שלהם? פרויקט החממה הפדגוגית מציע מודל הצמחה למורים שכולל עמיתים, מנחים ותלמידים ומאפשר למורים להתאמן ולהשתפר. ככה זה נראה:
מאת: תמי לוי נחום
דמיינו תלמידים, מורים ומנחים. כולם נמצאים במרחב אחד: בכיתה.
מרחב הכיתה מתמלא בלמידה בכל הממדים, רק שבניגוד לאינטואיציה הבסיסית שלנו כשאנו מדמיינים כיתה, הלומדים כאן הם קודם כל המורים.
נכון שלומדים כאן על פונקציה מתמטית, על חוק פיזיקלי או על תגובה כימית אבל במוקד העניינים: הפדגוגיה. למרחב הלמידה הזה אנו קוראים: חממה פדגוגית.
מה בדיוק קורה שם?
***
תמונה 1: יוצאים מאזור הנוחות
מורה מלמד על פונקציה וגרף של פונקציה. הוא עומד ליד הלוח, שואל שאלות ועונה בעצמו.. נותן תרגיל ומיד מסייע לתלמידיו עם רמזים... התלמידים מתחננים שלא ייתן רמז. המנחה עוצר לרגע את השיעור ומשוחח עם המורה ביחידות. הוא מבקש ממנו ברשותו, לשבת איתו כמה רגעים בצד, לפטפט איתו, ולתת לתלמידים לעבוד לבד. בשקט.
המורה מסכים ויושב עם המנחה. הוא לא פונה לתלמידיו במשך 6-7 דקות ולא מחליף איתם מילה. השינוי באווירה משתנה מיידית. בדקות הללו התלמידים נכנסים להתלהבות של למידה. מתווכחים, מנסים ככה ואחרת, נעזרים זה בזה, עובדים בזוגות, בשלשות...
המורה מתאפק לא להתערב, לא לרמוז, לא להנחות... הוא רק מתבונן.
מה למד המורה על האוטומטים שלו? מה הוא למד על "זמן ההמתנה" שלו (Wait Time)? ועל כוחו של זמן ההמתנה?
תמונה 2: לומדים-מלמדים
תלמידים ומורים יושבים בכיתה בקבוצות מעורבות. תלמידי מגמת הכימיה מלמדים את מורי המתמטיקה את הטבלה המחזורית של היסודות... התלמידים שוברים את הראש איזה ידע קודם יש למורים? איך ללמד את זה? איך לנסח את ההסבר? מודלים וציורים מסייעים לתהליך... המורים שואלים, לומדים, מקבלים משימות תרגול..
המורים לומדים המון. לא רק כימיה. בעיקר פדגוגיה. איך מובילים חניך להבנה? איך התלמידים עושים את זה? איך אני עושה את זה? תלמידים שיתפו: "כשאני מלמד אני לומד".. ואת זה אגב, מחזקים המחקרים, כפי שמדגימה פירמידת הלמידה.
יוצאים מאזור הנוחות
תמונה 3: מתבוננים
הכיתה מסודרת בחצי גורן. המנחה מציג חידה על סדרה מתמטית, תלמידים שמעולם לא למדו על סדרות, מנסים יחד לפתור אותה. אין ספרים ואין מחברות.
לא צריך להצביע. באופן חופשי, תלמידים חושבים בקול רם... חיוכים מפוזרים בחלל, והעיניים נוצצות מסקרנות.
תלמיד מציע פתרון. המנחה משבח אותו בחיוך, מופתע: "הפתרון שלך יותר חכם מהחידה... הוא לא נכון אבל הוא יצירתי ומעניין! תודה לך". אווירת מתח חיובי באוויר, תלמידים צוחקים. אחרי דקות ארוכות, תלמידה מצליחה להגיע לפתרון. המנחה מוחא כפיים וכולם מצטרפים במחיאות כפיים סוערות וקריאות שמחה. בשלב זה מתבקשים התלמידים להמציא סדרה משלהם. המנחה מאפשר להם זמן ומרחב. הם נראים נלהבים ומייצרים סדרות מטורפות...
מורי מתמטיקה ומדעים נמצאים במרחב הלמידה הזה, כצופים, ורק רושמים לעצמם: מה הפתיע אותי? מה משך את תשומת ליבי? אילו שאלות התעוררו אצלי?
תמונה 4: שואלים! ועונים?
תלמידים יושבים מאחורי שולחנות שמסודרים ב-ח'. הם מוזמנים לקחת דקה לחשיבה על שאלה שמעניינת אותם במיוחד במתמטיקה או במדעים. לאחר דקה, מוזמנים המורים, כל אחד בתורו וכל אחת בתורה, לעבור בין התלמידים, לשמוע את השאלות ולהגיב לכל תלמיד/ה. אחת המורות עוברת כמו בסרט נע, מתלמיד לתלמידה ומגיבה. תלמיד שואל: אילו שימושים היו לגיאומטריה בעבר? מי המציא אותה בכלל?; תלמידה שואלת: מה גורם לתאי הגוף לחיות? והאם אפשר לייצר תחליף לתאים? התגובה לכל שאלה היא "מעשה פדגוגי" לשיטתה ולשיקולה של המורה המתאמנת. המנחה מתייחס לתגובות שלה, ועוזר לה, ממש בזמן אמת.
לשאלות שנשאלו אין "תשובת בית ספר" טריוויאלית. מהו מנעד האפשרויות שלנו להגיב על שאלה של תלמיד/ה? האם האופציה היחידה היא פשוט לענות? לתת תשובה?
חשיבות התרגול
בספרו "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר?" טוען דניאל וילינגהם כי למיטב ידיעתו "אין שיטת אימון ותרגול למורים, כזו שהאפקטיביות שלה הוכחה שיטתית במחקרים". ואל תטעו.. תרגול הוא לא עצם ניסיון ההוראה שלי בכיתה... כי לטענתו של וילינגהם "ניסיון הוא פשוט עיסוק בפעילות. תרגול או אימון, לעומת זאת, פירושו מאמץ לשפר את הביצועים....הרבה מאוד נתונים מראים שמורים משתפרים במהלך חמש השנים הראשונות שלהם במקצוע... אבל אחרי חמש שנים העקומה מתיישרת".
החממה הפדגוגית היא מודל להכשרת מורים שפותח במכון ברנקו וייס על ידי צוות מיחידת המחקר והפיתוח. מורים מוכשרים כאן אחרת.
איך אחרת?
פעם בשבוע, בכל שבוע, לאורך כל השנה, המורים ומנחי ברנקו וייס נפגשים ללמידה של שעתיים.
בשעה הראשונה של מפגש החממה משתתפים תלמידים (!) המורים לא רק מדברים על פדגוגיה אלא מדגימים ומתאמנים על פדגוגיה בעזרת התלמידים; הם מקבלים הנחיה בזמן אמת. המנחה מאמן בהתבוננות, בתגובה, בסבלנות; משבח ומעצים אותם על האומץ לתרגל ועל פעולותיהם. התלמידים משתפים פעולה, מוכנים להתנסות, מתרגלים, שואלים, נותנים משוב ומפתיעים...
אחרי סבב שיתוף ותודות, אנו נפרדים מהתלמידים.
בשעה השנייה נשארים בכיתה רק המורים והמנחים לדיון בסיטואציות הפדגוגיות שעלו בשיעור; משתפים בסוגיות המטרידות אותנו, בשאלות ובהתלבטויות חינוכיות.
בחלק השני של מפגש החממה נשארים רק המורים והמנחים לרפלקציה ודיון בסוגיות פדגוגיות
מדובר בלמידה משותפת של מורים מתחומי דעת שונים. בחממה לומדים יחדיו מורי ז'-י"ב למתמטיקה, פיזיקה ומדעים. מדובר בצוותים מאותו בית ספר והלמידה היא במגרש הביתי -בבית הספר שלהם.
מורה למתמטיקה, מאחת החממות הפדגוגיות:
"התרגול שלי בחממה על זמן המתנה (wait time), היה מאוד משמעותי עבורי. אחרי ההתנסות, המודעות שלי למשמעות של מתן זמן לחשיבה- עלתה; ואני ממש מרגישה שזה משפיע. יש פתאום שקט..תלמידים חושבים..והרגעים האלה קריטיים ללמידה".
מנחי החממה הפדגוגית מנסים לייצר ולאפשר נוכחותם של מרכיבים מרכזיים בחמשת ממדי הצמיחה:
מה המורים חושבים על החממה הפדגוגית? אילו חוויות למידה הם עוברים בהכשרה כזו? איך ניתן להעריך את התפתחותם המקצועית בחממה? על כך ועוד בכתבה הבאה בסדרה.
הכותבת היא חברה בצוות החממה הפדגוגית, מנחה ומפתחת מיחידת המו"פ של מכון ברנקו וייס; עוסקת בחקירה ובגיבוש של עקרונות יסוד בפדגוגיה.
התמונה הראשונה בגוף הטקסט באדיבות אסף פלדמר.
