להקשיב לשטח
אחרי עשור של הוראת ספרות, בגיל 35, גילה המורה דיוויד מנשה שהוא חולה בסרטן סופני וכי נשארו לו רק עוד חודשים ספורים לחיות. כמו הרבה מורים איכותיים אחרים, גם הוא השקיע בתלמידים שלו מחשבה אינסופית, אכפתיות ויצירתיות יוצאת דופן. כך הוא הצליח להגיע אליהם וללמד אותם את החומר הלימודי. אבל המחלה הקשה הביאה אותו להגיע אל תלמידיו גם הרחק מכיתת הלימוד, מעבר למקומות שמישהו האמין שיוכל.
"מה היית עושה אם היה נודע לך שנותרו לך חודשים ספורים בלבד לחיות?" היא אחת השאלות הקשות שניתן להעלות על הדעת, וסביר להניח שרובנו לא ששים לעסוק בה, אך במקרה של דיוויד מנשה, השאלה הזו הפכה בין רגע למציאות קשה. אבל מנשה לא היה מסוג האנשים שייתן לסרטן או לרופאים להחליט בשבילו החלטות. שום דבר, גם לא עיוורון או נכות, לא יכל למנוע ממנו להתמסר לחלוטין לדבר שהיה החשוב לו ביותר – התלמידים שלו. כך, מנשה יצא למסע מדהים ומרגש, שמבהיר עד כמה יכול מורה אחד להשפיע על חייהם של אלפי תלמידים.
דיוויד מנשה היה מורה בבית ספר תיכון במיאמי, שנפטר בנובמבר 2014 מסרטן, בגיל 41. הוא נאבק עם הסרטן הסופני במשך 6 שנים, ולקראת מותו כתב ספר אוטוביוגרפי, בעזרת תלמידיו. בספר הוא מתאר את חייו, וכיצד מקצוע ההוראה והתלמידים שלו היו אלה שהצילו אותו לא פעם אחת, כי אם פעמיים. בפעם הראשונה מנשה מספר שהרגיש שניצל כשהיה סטודנט. הוא חי חיים מלאים בספקנות, חש חסר ערך והרגיש שבעבודתו לאיש לא אכפת מהעשייה שלו או ממנו. מציאת ייעודו כמורה, תחושת הגאווה והמטרה שהמקצוע והתלמידים סיפקו למנשה היו אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לו מעודו.
בפעם השנייה הוא מתאר כי ניצל לאחר שהתגלתה אצלו מחלת הסרטן. אל מול המשבר האדיר והידיעה שהוא הולך למות, מנשה הרגיש מחויב לייעוד שלו ולכן המשיך ללמד עד הרגע האחרון שיכל לעשות זאת. לאחר שלא הצליח ללמד יותר, הוא החליט לצאת במסע לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, על מנת לפגוש את תלמידי העבר שלו. ההוראה והתלמידים העניקו למנשה, גם כשהיה חולה, תחושת מטרה וערך לחייו, תמיכה עצומה ואהבה בכמות שקשה לדמיין. תלמידיו הכניסו אותו לביתם, אירחו אותו וסיפרו לו על חייהם מאז התיכון, שהושפעו עמוקות מהדברים שלמדו ממנו.
הספר מעורר השראה כאשר הוא נוגע במערכת היחסים המיוחדת שנבנית בין מורה לתלמידיו ובפוטנציאל ההשפעה המדהים שיש למורים. אבל הוא לא עוצר בכך, אלא עוסק גם בהוראה איכותית, טכניקות ופרקטיקות של הוראה ותפיסת העולם של מורים. כך למשל הוא נוגע ברגישות בסוגיית השכר:
"ביום שנעשיתי מורה, מצאתי את ייעודי: עבודה שבצדה סיפוק, גאווה ומטרה. בתמורה ניצלתי כל הזדמנות כדי לעורר בתלמידי תשוקה ללכת אחרי החלום שלהם, גם אם הוא לא יוביל אותם אל העושר. בתור המורה שלהם רציתי שיאהבו את מה שהם עושים, ולא רק שירוויחו יפה. מאחר שרוב האנשים רוצים להחיות עשירים כדי להיות מאושרים, חשבתי שכסף הוא מעין מתווך. למה לקוות שכסף יביא אושר לילדים שלי כשייתכן מאוד שדווקא האושר שלהם יביא להם כסף?"
ובסוגיית המבחנים והלמידה של המורה:
"'כשלימדתי ספרות למתקדמים, עשיתי לתלמידים מבחן בסוף השנה. כשהיו לי הציונים של המבחן הסופי השתמשתי בהם כדי לבחון את עצמי ולא את התלמידים. אם הציונים היו גרועים, אני נכשלתי.'
-'אבל זה לא קשור אליך!' היא מחתה!
-'זה קשור אך ורק אלי,' אמרתי."
הספר אומנם עוסק בנושאים מרתקים וחשובים, וגם מרגש עד דמעות, אבל יהיו גם מי שיטענו שהוא נגוע בשחצנות, כי הוא מציג ללא חשש ובפה מלא את ההשפעה האדירה של מנשה על תלמידיו. יתרה מזאת, עורכי הספר (שרובם תלמידיו לשעבר, אלא מה?) אף הגדילו לעשות והוסיפו מכתבים רבים מתלמידיו, שמדגימים עד כמה הוא סייע להם בדרכם. עם זאת, כיוון שזהו רומן אוטוביוגרפי, הוא מתאר גם את רגעיו הפחות מזהירים, וכפי שהוא ניגש ללא פחד לתיאור הצלחותיו, נראה שהוא לא נרתע מתיאור החסרונות והדברים הבעיתיים שעשה בדרכו.
אחרי שגיליתי לכם גם את המגבלות כפי שאני רואה אותן, אמליץ: רוצו לקרוא. זה ספר אדיר על מורה ענק, שמזכיר לכולנו כמה קריירה של הוראה יכולה להיות משמעותית.
ואסיים במילותיו של מנשה:
"התלמידים שלי הגיעו רחוק בחיים, הפכו לבעלים, לרעיות, להורים, לבנקאים בוול סטריט, לדוקטורנטים, לעובדים בשירות הציבורי, לפקידי הגירה, לכותבים, למורים ולעורכי דין. לא יכולתי שלא לחשוב שזכיתי במשרת החלומות... דרך הילדים שלי גיליתי עולמות וחוויות חדשים לגמרי. אבל מעל לכול, זכיתי לראות במו עיני את ההבהובים והסימנים שהזמן שבילינו יחד בכיתה הותיר בתלמידים שלי"
*כל הציטוטים בכתבה לקוחים מספרו של דיוויד מנשה, סולם הערכים: מורה במסעו האחרון אל תלמידיו, בהוצאת כתר. קישור לדף הספר באתר ההוצאה ניתן למצוא כאן.
