להקשיב לשטח
"לפני שנים פגשתי אדם מיוחד במינו, פרופ' דרור שדה ז"ל. פרופ' שדה היה פיזיקאי ואני שאלתי אותו מדוע בחר בתחום הזה, הוא סיפר לי סיפור מעניין: בשנת 1943 הוא היה תלמיד כיתה ג ב"בית הספר לנערים עובדים" בחיפה. היה להם שם מורה לטבע ששמו יעקב איציקוביץ. במשך שנה תמימה לימד המורה איציקוביץ את כיתה ג' ב"בית הספר לנערים עובדים" בחיפה רק על צמח אחד, ששמו העממי הוא "אל תיגע בי", ושמו המדעי הוא "מימוזה ביישנית". לצמח הזה יש תכונה מעניינת: עליו נסגרים במהירות כשנוגעים בו כדי להרתיע את הבהמה שרוצה לאוכלו, וגם בתנאי שרב ובמשך הלילה. ובכן, במשך שנה תמימה, שנת הלימודים 1943 כולה, למדו ילדי כיתה ג של "בית הספר לנערים עובדים" בחיפה רק דבר אחד – את התנהגותה של המימוזה הביישנית. הם גידלו אותה בחדר הטבע, טיפלו בה, השקו אותה, צפו בה וחקרו אותה. המורה יעקב איציקוביץ גם הוציא אותם אל הכרמל כדי לעקוב אחריה במקום חיותה הטבעי.
"פרופ' שדה סיפר לי שאיצקוביץ מינה אותו להיות האחראי על כיבוי האור בחדר הטבע, וכך הוא הבחין בדבר מעניין - שאופן הסגירה של העלים בלילה שונה מסגירתם באור יום. לא אכנס לפרטים, אבל המורה בדק ומצא שמדובר בתגלית של ממש ודרש לפרסמה בעיתון מדעי.
זו המימוזה הביישנית
"בכיתה ג' ההיא היינו שמונה תלמידים" סיפר לי פרופ' שדה, שלושה נעשו מהנדסים, שתיים היו למורות, אחד משפטן ושניים פרופסורים באוניברסיטה. אני מאמין שיעקב איציקוביץ תרם לכך תרומה של ממש"
"האם מישהו מכם עסק בבוטניקה?" שאלתי.
"לא", הוא אמר, "אנחנו לא למדנו ממנו בוטניקה, אנחנו למדנו ממנו לחקור וללמוד ולגלות".
"והמשכתם ללמוד איתו גם בשנים הבאות?"
"לא", אמר פרופ' שדה, "בסוף אותה שנה התלוננו כמה הורים שהמורה יעקב איציקוביץ לימוד אותנו רק על צמח אחד ולא הספיק את כל תכנית הלימודים, ומנהל ביה"ס פיטר אותו".
