אימון במקום שיעורי בית?

אליס: "אין טעם לנסות, אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים."

המלכה הלבנה: "פשוט אין לך הרבה ניסיון. כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד ארוחת הבוקר."

(לואיס קרול)

לפני שאנו נחפזים לקנות כרטיס בכיוון-אחד לארץ הפלאות, הבה נתרכז לרגע דווקא בדברים האפשריים.

בדומה לעיסוק בספורט ובמוזיקה למשל, כך גם העיסוק במתמטיקה דורש תרגול. תרגול - אפשר לומר, הוא האלף-בית בדרך אל ההצלחה. הוא תנאי הכרחי, אף שאינו מספיק.

עבור רובם המכריע של התלמידים, אי תרגול טכניקה אלגברית, הוכחת טענה-נימוק ועוד אי אלו מונחים שמולם מתהפכת מעט הבטן, יסכל במידת מה הצלחה זו. רובם מבינים זאת ואף חשים בנימיהם את חשיבות העניין, אך מסיימים את יום הלימודים כשהם כבר רעבים למנוחה וּשְׂבֵעִים ממשוואות, חידודי לשון ומאורעות היסטוריים חשובים (שהינם שׁוּלִיִים עבור נער או נערה הנמצאים בדרכם הבטוחה אל שנת צהריים).

*

הנחתי סיכויי הצלחה סבירים (הסבר על אופן ביסוס ההנחה חורג ממסגרת זו), והחלטתי להמר. קיפלתי בזהירות את המונח "שיעורי בית", ובמקומו הצגתי לראווה את מחליפו האתלטי יותר "אימון בית".

הרי אמרנו: אָלֶף-בֵּית.

בעצם שינוי סמנטי קל זה, קיוויתי שאוכל לסייע לתלמידי לתרגם את תחושותיהם לכדי הבחנה בין "אירוע" ל"תהליך", כשהאחרון מיוצג נאמנה על ידי המינוח "אימון". באימון ישנה רציפות; אימון קשור היטב לזה שקדם לו. בנוסף, אימון הוא כלי רלוונטי לכל מסגרות החיים, ולא רק למסגרת בית-הספר.

הפילוסוף מישל דה סרטו טוען, כי כשאנו מאמינים, אנו "נותנים קרדיט" למושא האמונה שלנו (בלטינית: Credo – "אני מאמין"). בהקשר זה, אימון יכול להיתפש כקרדיט לעצמנו ואמונה ביכולותינו. אפשר להוסיף ולומר כי אימון ואמון מזינים אחד את השני – ככל שאתאמן יותר, כך תגבר תחושת המסוגלות שלי ועימה יגבר האמון בעצמי. ככל שהאמון בעצמי וביכולותי יגבר, כך תגבר המוטיבציה הפנימית שלי לקחת אחריות ולהוסיף להתאמן בכדי להשתפר. אימון ואמון נחוצים כצמד, ועל המורה מוטלת המשימה לטפח את שניהם בכל תלמיד.

כדרכם של בני אדם לנוכח שינויים פתאומיים, חלקם של התלמידים הרימו גבה. כך גם אני. ובכל זאת, מילון המונחים הכיתתי הסובב סביב נושא התרגול, החל ללבוש צורה חדשה.

לא עוד: ש"ב ליום רביעי...

        כי אם: א"ב ליום רביעי...

לא עוד: הכנת שיעורים?

        אלא: התאמנת?

והתייחסות התלמידים –

לא עוד: לא הצלחתי את שאלה 5...

        כי אם: את הנושאים המופיעים בשאלה 5 עלי לתרגל יותר.

        לצד: אם תכוון אותי מעט, אני מאמין שאצליח.

במקום: "לא הכנתי שיעורים", החלה להופיע הצורה התהליכית יותר: "לא התאמנתי", מלווה פעמים (להפתעתי) בתחושת אחריות שאינה מובנת מאליה ובעלת ערך חינוכי אדיר. הרי איך תקפוץ לגובה 160 ס"מ אם שריריך אינם מאומנים לחלוף בביטחה מעל 159 ס"מ?

יד על הלב: אם תלמיד או תלמידה מביטים בעיני, ובעת שלשונם משרבטת: "לא התאמנתי", ניתן לזהות במבעם תחושת אחריות ואולי אפילו פספוס או מידת חרטה – הרי שהמונח "אימון" (כתהליך) וחשיבותו ברורים להם, ואין שמח על כך ממני.

כך הלכו ונבנו נבחרת מתאמנים אחת, ולצידה נבחרת מתאמנים נוספת, ועוד אחת ועוד.

כמה מְלֵאוֹת המילים? שאלתי עדיין את עצמי.

בהיותי שבוי עוד במונח המהולל, השמנמן והעייף אולי, הוסחה דעתי באחד השיעורים בעת שכתבתי בפינת הלוח: ש"ב למחר...

לא חלף רגע, והנה אני שומע את עדי, תלמידה מופנמת המקפידה לשבת הרחק מהלוח וליד החלון:

המורה, אָלֶף-בֵּית!

קולהּ, הנחבא בדרך כלל, הציג בעת ובעונה אחת נחישות, סלחנות ואפילו מעט הומור. הצחקוקים הכיתתיים הצנועים שליוו חידוד זה, איששו את השערתי. נדמה כי ההימור הצליח.

---

שקף סיכום להורדה: אלף-בית