על הקשבה פנימה והקשבה החוצה

5062
על הקשבה פנימה והקשבה החוצה

עכשיו הזמן להקשיב קצת לעצמי

סיפור שקרה לפני שנים רבות בנחל צאלים, ולימד אותי רבות.

זה היה בצהרי היום השני, כשטיילנו במסלול בן כעשרה קילומטרים בנחל צאלים תחתון. ירדנו מסלול ארוך בשם 'מעלה נמר' כשהתחלתי להרגיש כאב בחלק העליון של כף הרגל. מין כאב מוזר כזה שלא ברור מהו. זה לא היה שריר, אולי גיד? לא ידעתי, אבל ככל שהתקדמתי בירידה הכאב התחזק.

הייתי עייפה. משום מה לאורך שנים רבות, בלילה הראשון של טיול שטח אני כמעט לא ישנה. אולי מהאחריות הרבה, אולי מהעומס, אולי כי השמיים והכוכבים מעלים דברים מעמקי הנשמה. הייתי עייפה גם כי היה לי תינוק כמעט בן שנתיים בבית והיו לילות רבים שלא ישנתי מסיבה זאת.

יחד עם זאת, חשוב לי, כרכזת טיולים, מדריכה ומחנכת שהטיולים יהיו בשטח. כבר שנים רבות אנחנו מטיילים כך, ויש לכך ערכים מוספים עצומים מבחינה חברתית, אישית, היכרות עם כוחות הנפש, מיומנויות ועוד. אני מאמינה בזה מאד. היום יש שיטות טיפול שלמות המבוססות שהייה בשטח וחשוב לי שכך יהיו הטיולים.  

המסלול היה ארוך, הלכנו כבר הרבה ונשאר עוד לא מעט. כשהגענו למטה הרגל כאבה. בהתחלה התעלמתי מזה. אחד הדברים שלומדים בהליכה בטיולים זה להתעלות מעל כאבים פיזיים. זה משהו שאני מניחה שכל מי שהיה חייל קרבי מכיר פי אלף יותר טוב ממני. אבל גם אני מכירה את זה קצת, אז התעלמתי מהכאב הזה והמשכתי ללכת.

ככל שהמשכתי הכאב התגבר. לקראת סוף המסלול כבר ממש צלעתי. כל פסיעה כאבה כאילו יש לי שם דלקת. תוך שעתיים עברתי ממצב של הליכה רגילה לצליעה ועוצמת הכאב הלכה וגברה.
הייתי גם המחנכת בטיול וגם המדריכה. הבנתי שאם זה ימשיך ככה, מחר לא אוכל ללכת ובעצם  אי  אפשר יהיה להמשיך את הטיול כולו. דאגתי מאד. זה משהו שאעשה הכול כדי שלא יקרה. רציתי מאד שהטיול ימשיך, שהחוויה של הילדים לא תיפגע, רציתי מאד להמשיך להדריך אותו ביומיים שנשארו, ורציתי להרגיש טוב.

לקראת המחנה, כשכבר ראינו אותו, ביקשתי מההורים שהיו איתי וממורה נוספת שליוותה את הטיול בשנה ההיא להתקדם למחנה, ואני הלכתי ממש לאט וניסיתי לחשוב מה לעשות. הייתי על סף התפרקות; גם פיזית וגם רגשית, בגלל עייפות גדולה שהקשתה עלי מאוד להתמודד עם הכאב והלחץ הגדול של מה יהיה עם הטיול. צלעתי לחניון בו ישנו.
ניסיתי לשאול את החובש אבל גם הוא לא ידע מה יש לי והציע לשים לי תחבושת ליתר ביטחון, אולי זה יעזור.

ארגנתי יחד עם הילדים והמבוגרים את מה שהיה צריך כדי להכין ארוחת ערב. אכלנו, והילדים התחילו להתפזר כדי לישון או כדי להיות קצת ביחד. ראיתי שהסתיימו רוב משימות היום וביקשתי מהמבוגרים לקחת חסות על המקום, כדי שאוכל להתפנות לראות מה קורה איתי.

התרחקתי קצת מהמחנה למקום שתהיה לי בו פרטיות. ישבתי מתחת לירח והרי המדבר וניסיתי להתחיל להקשיב פנימה. זה היה קשה. הייתי עייפה ובתוכי קצב של אינטנסיביות רבה מאד והרבה רעש פנימי. ניסיתי לסדר לעצמי את הדברים הגיונית. התחלתי בלהגיד לעצמי, ואולי גם החוצה, שאני צריכה עזרה.

למדתי (בסיפור אחר, אחד הקשים בחיי) שכדי לקבל עזרה צריך לבקש אותה. צריך להיות פתוחים אליה. למדתי, וזה מוחשי עבורי כמו עובדות חיים, שאם אני סגורה לעזרה, העזרה לא יכולה להגיע. יש עזרה שיכולה להגיע, לא משנה איך נקרא לה, אבל היא צריכה פתח שדרכו היא יכולה להכנס.

למדתי גם שהעזרה קורה בדרך לא צפויה. לפעמים על ידי הבנה, לפעמים מגיעה בהירות, לפעמים מופיע הרגש המדויק ש"תוקע את הצינור" וכשהוא משתחרר, הכול משתחרר. לפעמים, על ידי דברים אחרים.

הקשבה לעצמי

ישבתי שם על הסלע והתפללתי לעזרה. לא יכולתי לבכות למרות שמאד רציתי. הכול היה תקוע מרוב מתח. ניסיתי לסדר לי את הדברים בסדר לוגי: "אני כאן במדבר. הטיול חשוב לי מאד וחשוב לי להמשיך אותו. יש לי כרגע כאב ברגל שלא נותן לי להמשיך. שעוצר אותי. האם אני לא אמורה להיות כאן?"

לא הייתה תשובה כלשהי ברורה. אבל הרגשתי שהשאלות עוזרות לי להתקדם ולהתמקם.

"האם אני אמורה להמשיך?" לא הייתה תשובה.

 כל כך רציתי לבכות. לשחרר את מה שתקוע.

"האם אני רוצה להיות כאן?"

נבהלתי מאד מהשאלה שעלתה. "מה פתאום עלתה השאלה הזו? זו שאלה שאסור לה להישאל. ברור שאני רוצה להיות כאן! הטיולים במדבר הם שיא העבודה שלי מבחינתי, משהו שהוא כל כך חשוב לי. המדבר יקר לליבי בצורה שקשה להסבירה, הילדים יקרים ללִבי מאד, והשילוב בין שני העולמות האהובים עלי הוא מבחינתי קודש הקודשים כמעט. השבוע הזה בשנה חשוב לי מאד. ברור שאני רוצה להיות כאן, אין שאלה בכלל! מה יהיה אם התשובה לא תהיה כן? זה אומר שכל הדרך שלי הולכת לטמיון? שיותר לא אוכל לקחת ילדים למדבר?"

פעם, מזמן, כשאני הייתי בגיל של הילדים, מישהי פתחה לי את האפשרות לטייל, ולטייל במדבר. היא הייתה אז האדם המשמעותי ביותר ששינה את מסלול חיי. מדריכה שהדריכה אותי במשך חמישה ימים בלבד וחיברה אותי לאחת מאהבות חיי החשובות, הטיולים.

"רגע. רות. חכי רגע. השאלה הזו עלתה כרגע. ולמרות שעלה פחד גדול מאד מהתשובה, את לא מקבלת כרגע שום החלטה. את רק מנסה לגעת באמת של הרגע הזה."


לגעת בָּאמת

לגעת בָּאמת זה לפעמים רגע מפחיד וחשוך מאד. לעתים חשים בעתה ממש. זה מה שהרגשתי. לחץ גדול מהאפשרות להתבונן בשאלה הזו שעלתה בתוכי - "האם את רוצה להיות כאן?"

נשמתי והתפללתי לעזרה.

החלטתי לנסות להיות עם השאלה לרגע, ויהיה מה שיהיה. שום החלטות לא נלקחות כרגע.

"רות יקרה"  שאלתי את עצמי "האם את רוצה להיות כאן? אנא ממך הקשיבי לתשובה."

והתשובה הגיעה בפשטות רבה: "לא. אני לא רוצה להיות כאן. כל מה שאני רוצה כרגע זה להיות עם התינוק שלי בבית. יש לי תינוק שמחכה לי ואיתו  אני רוצה להיות."

מהמקום החשוך הזה עלה השחר (באופן אלגורי), השתחרר הסטרס. הבכי הצליח לעלות והתחלתי לבכות. מחשבות שניסו להיכנס זזו הצידה כרגע. "לא עכשיו יקירות," אמרתי להן, "תיכף נחשוב מה עושים. הרגע הזה - הוא הרגע לתת לאמת הרִגשית מקום. לתת לחלק האִימהי שבי - את המקום שלו. לתת לו לדבר ולהקשיב לצרכים שלו."

כן. האמת הצליחה לעלות. יש בי חלק שכרגע כל מה שהוא רוצה זה להיות בבית מחובקת עם התינוק שלי. שום דבר אחר הוא לא רוצה החלק הזה. נתתי לו מקום. הבכי המשיך ואני הייתי איתו.

אחרי כעשר דקות נרגעתי.

הבנתי שיש אותי שחשוב לה להיות עם הילדים במדבר פעם בשנה, ויש אותי שכרגע קשה לה מדי הריחוק מהתינוק שבבית והיא צריכה שיכירו בקושי שלה. כן, יש אותי הפרטית האישית, ויש אותי האם, ויש אותי המחנכת ויש עוד כל מיני אותי...

 

עשיתי הפרדה יותר ברורה. כרגע אני עצמי במעגל המשימה שלי, ועצמי האמא - רוצה הביתה. נשמתי. דמיינתי את המעגלים השונים. דיברתי עם האם שבתוכי ואמרתי לה שאני ממש מבינה אותה. (עוד בכי עלה). דיברתי לעצמי ה"מקצועית" ואמרתי לה שאין מה להיבהל. זה לא אומר שחוזרים הביתה, זה לא אומר שלעולם לא אצא יותר לטיולים. זה לא אומר שאני מתפטרת מהעבודה ומהחינוך. זה לא אומר את זה. זה רק אומר שאני מבינה שכאמא זה קשה לי, ואני נותנת לזה מקום.
עשיתי עם עצמי הסכם שאקשיב יותר גם לצרכים האלו באופן כללי בחיים.

נשמתי. ניסיתי להזיז את כף הרגל, והיא כאבה הרבה פחות.
הייתי צריכה את ההפרדות הללו.

תמיד ידעתי שיש אותי במסע שלי, ויש אותי "המורה". ושאני - לא מורה. אני אדם בתהליך התפתחות שעושה מה שאני יכולה גם במשימה של לגדל אנשים צעירים. עכשיו למדתי, כשהתינוק שלי בן שנתיים, וזה אולי הטיול הראשון שהוא לא בא איתי על מנשא, שיש צורך לעשות גם את ההפרדה הזו.

הרגשתי טוב. חזרתי במצב הרבה יותר טוב.

המדורה כבר כמעט דעכה, רוב הילדים כבר ישנו.

נרדמתי לשנת לילה טובה, וקמתי בבוקר- חדשה!

לא היה זכר לשום כאב ברגל, והיו ימים נפלאים של טיול :)

 

עכשיו הזמן 

ועכשיו - בחופש, זה הזמן עבורנו לנשום קצת, גם באופן פיזי וגם באופן אלגורי. אני מתכוונת להקדיש זמן לילדי, סוף סוף יש לי פנאי לזה, זמן לבית שזקוק לתשומת לב, וגם - לעצמי. לקחת משבצת זמן ולהקשיב קצת פנימה. להקשיב לתחושות שעולות, לדברים שאולי לא נסגרו כראוי השנה, לסלוח על טעויות שנעשו, לעצור. לנסות להיות עם הרגע הזה, בלי לרוץ ממקום למקום. יש לי כל מיני תרגילים שאפשר לעשות - אם מישהו רוצה רעיונות הוא מוזמן לפנות אלי. ממליצה ללכת גם למישהו שעוזר להקשיב - יש היום כל כך הרבה שיטות טיפול ומנסיוני כל אחת מקדמת אותנו עוד קצת. אין לי ספק שככל שאני קשובה פנימה אלי, כך אני פנויה להקשיב החוצה, ולעשות את העבודה התובענית הזו טוב יותר.

בהצלחה לכולנו שנצליח להיות קצת בחופש פנימי, ולא רק בְּחופשה :)

 

הדפסת סיפור זה
רות סלומון

מחנכת כ- 19 שנה ב"תבנית החינוך המוזהב" במעלה צביה, מדריכת "הכלה" במשרד החינוך. מנסה לעזור לראות את ההזדמנות שבכל קושי, את הרגעים בהם אנחנו המורים יכולים להיות הדמות המגדלת והמעצימה. מאמינה שביה"ס יכול להיות מקום כזה גם עבור הילדים וגם עבור המורים. מלווה קומונה של שינשינים בחוגי הסיירות של הקק"ל. מעבירה השתלמויות למורים.
נשואה ואמא לשניים. אוהבת לטייל, לצייר, לקלוע סלים, לסרוג, לקרוא, ומנסה כל יום להתקדם עוד קצת.