להיות יציבה כשהילד מתפרק. על רגעים קשים בכיתה.

4462
להיות יציבה כשהילד מתפרק. על רגעים קשים בכיתה.

דנה (שם בדוי) היתה תלמידה אצלנו בכיתה ח'. היא היתה ילדה קוצנית במיוחד. כמעט לא חייכה, סיננה הרבה הערות עוקצניות, שנאה ללמוד ונראה ששנאה באופן כללי. היתה ביישנית מאד, לא דיברה כמעט בפורום של הכיתה כולה. מבחינה חברתית היתה נאמנה מאד לחברות הקרובות שלה והסתגרה בתוכן. לפעמים כשהיתה צריכה משהו, לא היתה מעזה לפנות והן היו באות להגיד לי שהיא צריכה משהו.

מבחינת נסיבות חייה, היה שם סיפור לא פשוט כלל. האם עזבה את הבית והקימה משפחה חדשה. הילדה ואחיה גדלו עם האבא.
הביקורים של הילדה אצל האם לא היו סדירים באותה עת, ברגע שהתעוררה בעיה כלשהי של הסעה לשם או שינוי תכניות כלשהו - הביקור אצל האם התבטל.

באותו היום שבו התרחש הסיפור, חיכיתי לבנות שיגיעו משיעור חנ"ג. הייתי אמורה לפגוש אותן לשיעור בנות, אותו אנחנו משתדלים לעשות בכל שבוע.

הבנות הגיעו לכיתה, מיוזעות ותשושות והתארגנו לשיעור. ביקשתי מהן שישבו במעגל. הן באו לשבת, התארגנו וחיכו להתחלת השיעור.

כולן, חוץ מדנה.

דנה ישבה על שולחן שצמוד לקיר, במצב שלא זיהיתי אותו בזמן - עצבנית וכועסת יותר מהרגיל.
ביקשתי ממנה לבוא לשבת איתנו במעגל.

היא סרבה.

אני התעקשתי. אמרתי לה שחשוב לי שהיא תהיה חלק מהקבוצה וחשוב לי שהיא תבוא לשבת במעגל.

היא סרבה.

התחיל להיות מתח באוויר. הבנות נהיו שקטות מאד, דנה התעקשה, ואני - גם. עבדתי מתוך העיקרון שחשוב לי שהיא תהיה חלק, שלא תוציא את עצמה והיה נראה לי נכון להתעקש עליה, לא לוותר לה ובכך למעשה לא לוותר עליה.

היא סרבה.

אני התחלתי להתחמם, להפסיק לבקש אלא לדרוש שהיא תבוא לשבת איתנו במעגל.

היא סרבה.

התחלתי להגיד עוד משפט, כשלפתע היא קמה בצעדים נחושים, התקרבה למעגל, עמדה בתוכו, וצעקה כלפי בצעקה הכי חזקה שהיא יכולה לצעוק: "את זונה!"

הלכה בצעדים נחושים לעבר הדלת ויצאה בטריקת דלת.

דממת- מוות השתררה בחדר. אף אחת מהבנות לא נשמה. גם אני לא.

חשבתי מה להגיד עכשיו. מה אני אמורה לעשות עכשיו???

הבנות הסתכלו עלי בריכוז שיא, לראות מה עומד לקרות עכשיו. בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש, מה תהיה התגובה שלי.

הדבר הראשון שאמרתי היה: "אף פעם לא דיברו אלי ככה". הגוף שלי רעד מכמות הזעם שהוא ספג. מההפתעה העצומה של מה שכרגע נפל עליו.

ברגע שהתחלתי לדבר, זה פרץ את הסכר אצל הבנות. הן התחילו לדבר מהר, בבת אחת, במקביל. התחלתי לשמוע משפטים: "זה לא קשור אלייך היא היתה ממש עצבנית ממשהו שקרה בשיעור הקודם". "היא דווקא ממש אוהבת אותך שתדעי לך" "מאחורי הגב היא אומרת דברים ממש טובים עלייך" "זה נפלט לה, היא לא התכוונה, היה לה ממש קשה בשיעור הקודם". הכל היה בליל של דיבורים אבל הצלחתי להבין ממנו ש:

א. הבנות ממש מנסות לעזור לי כרגע
ב. כנראה שאני באמת צריכה עזרה כרגע
ג. זה לא היה אישי נגדי
ד. היא דווקא חיובית כלפיי מאחורי הגב
ה. היא איבדה שליטה
ו. אני בשוק וצריכה להירגע

הקשבתי בתשומת לב לבליל המשפטים שנאמרו ע"י הבנות. נשמתי עמוק. ידעתי שכרגע כל דבר שאגיד לדנה יהיה טעות ואני צריכה זמן. נרגעתי קצת מבפנים ואיכשהו המשכנו בשיעור.
כשיצאתי להפסקה ראיתי אותה בחוץ אבל לא ניגשתי אליה. היא כנראה ציפתה שאבוא להעניש אותה או להגיב בדרך כלשהי ולא עשיתי את זה. ידעתי שנכון להגיב לא באופן אוטומטי וגם לא מה שהיא מצפה.

בשיעור הבא היא לא נכנסה לשיעור ואני התעלמתי ממה שקרה, המשכתי את היום. הרגשתי שכרגע זה מאזן אותי ויאפשר לי להגיע אליה ממקום נכון.

בהפסקה השנייה קראתי לה לשיחה. היא נכנסה לכיתה, סידרתי לנו כיסאות וישבתי מולה. הייתי שקטה. היא דממה בחרדה מה עומד להגיע כרגע.

השיחה נפתחה.

אמרתי לה: "זה היה לי ממש קשה לשמוע את מה שאמרת".
היא נשמה לרווחה שזה מה שאמרתי וברגע אחד פרצה בבכי. התחילה לדבר ללא הפסקה: "זה היה לי כל כך קשה שלא דיברת איתי בהפסקה הראשונה. אני כל כך מצטרת שככה התפרצתי, זה בכלל לא מה שאני חושבת ואני לא מבינה מה קרה. זה עצבן אותי שאמרת לי לבוא לשבת במעגל, אבל היה לי משהו קשה בשיעור הקודם והייתי ממש עצבנית על המורה הקודמת. את ממש חשובה לי ועכשיו הרסתי הכל". היא התייפחה ממש.
אמרתי לה שאני מבינה. שזה פגע בי אבל אני מבינה מה קרה ומבינה שהיא איבדה שליטה. ושכרגע מאחר וזה לא דפוס חוזר, נניח לזה ונמשיך הלאה. היא הבטיחה לי שזה לעולם לעולם לא יקרה שוב. מאד נבהלה ממה שקרה.

באותו היום, נכחה הפסיכולוגית בה אנחנו נעזרים בביה"ס.  ניצלתי את ההזדמנות הזו והלכתי לדבר איתה קצת על מה שקרה.
הפסיכולוגית מאד מאד עזרה לי להבין ולראות את "הפיל" השלם, מתוך החלקים אותם ראיתי וקלטתי.

היא אמרה לי שלילדה יש אמא שהאהבה שלה לחלוטין מותנית. אם משהו לא מצליח - הילדה לא פוגשת אותה. הילדה צריכה להיות "מושלמת" כדי שהאמא שלה תפגוש אותה. כדי שלא תחזיר אותה לבית של אבא שלה.

את לא כזאת, כך אמרה לי. הילדה עכשיו חווה חוויה של מעידה (רצינית), אבל אם האהבה שלך כרגע לא תוסר, היא תרוויח ביטחון ואמון במבוגר. למעשה היא צעקה עלייך, את מה שלעולם היא לא יכולה להגיד לאמא שלה. הכעס - הוא על אמא שלה, אבל את היא הדמות היציבה והבטוחה שכלפיה היא יכלה היום לבטא אותו.

המלים שלה ריפאו לחלוטין את הפגיעה שלי.

אם זה ככה - ואני הדמות היציבה בחייה ומולי היא מתפרקת - אז יש לי המון מקום בשבילה!!!
כמובן עם הכוונה, תקשורת וגבולות - אבל האהבה - יציבה גם יציבה!

מאותו יום, הבנתי מאוד את חמיצות הפנים שלה. יכולתי להיות בשבילה תומכת ומיטיבה. הבנתי מעומק הלב ששום דבר הוא לא קשור אלי, אלא לסיטואציית חיים ממש לא פשוטה שהיא חווה.

היא עדיין היתה ביישנית מאד, לא התקרבה הרבה, אהבתי אותה גם ככה. הלמידה שלה התקדמה והיא הרגישה טוב בכיתה.

למדתי מהשיעור הזה כמה חשוב לנסות לראות תמונה יותר שלמה לגבי הילדים, לא להגיב מה"כאן ועכשיו". לפעמים צריך לשם כך, אדם שלישי שיכול להאיר את מה שכרגע אתה לא רואה.

דרך אגב, הילדה הזו כתבה לי בסוף השנה את אחד המכתבים היותר מרגשים שקיבלתי.

ודבר נוסף - מאז אני לא מכריחה בנות לשבת במעגל. אני מנסה כמה פעמים, ואז מרפה.

הדפסת סיפור זה
רות סלומון

מחנכת כ- 19 שנה ב"תבנית החינוך המוזהב" במעלה צביה, מדריכת "הכלה" במשרד החינוך. מנסה לעזור לראות את ההזדמנות שבכל קושי, את הרגעים בהם אנחנו המורים יכולים להיות הדמות המגדלת והמעצימה. מאמינה שביה"ס יכול להיות מקום כזה גם עבור הילדים וגם עבור המורים. מלווה קומונה של שינשינים בחוגי הסיירות של הקק"ל. מעבירה השתלמויות למורים.
נשואה ואמא לשניים. אוהבת לטייל, לצייר, לקלוע סלים, לסרוג, לקרוא, ומנסה כל יום להתקדם עוד קצת.