מורים, אתם לא קוסמים

10990
מורים, אתם לא קוסמים

"הדרך שבחרתי, ושבחרתי לי למטרתי, איננה הקצרה ביותר וגם לא הנוחה ביותר, ברם, היא הטובה ביותר בשבילי, משום שהיא שלי, משום שהיא משל עצמי."

(יאנוש קורצ'אק)

 

"אתה לא מחליט עלי. באמא שלי. אתה לא קובע פה כלום!"

"אני מציע שתנסה להרגע שי. חשוֹב על מה בעצם מדובר כאן," אמר בועז, מחנך הכיתה.

"עזוב אותי," נפנף לעברו שי נפנופי ידיים גסים באוויר המדבר. הוא חייג להוריו. "כוס אמק, אין קליטה..."

"אתם שקרנים ולא מקיימים את ההבטחות שלכם," התלהם שוב שי כלפי בועז, "עשיתם לנו כאן וַאְחַד תרגיל!"

שתיקה קצרה. הם הסתכלו אחד על השני במבט חודר.

"בוא אחי, בוא לסיגריה," פנה עכשיו שי לגלעד, גם הוא מכיתה יב', גם הוא מחייג לאנשהו.

לא האמנתי למשמע אוזני ולמראה עיני. כמורה מלווה, התבוננתי ממרחק מה, בוחר לא להתערב. אמנם הרגע הודענו לתלמידי השכבה, שמטעמים ביטחוניים לא נוכל לעצור בקניון, כפי שהובטח בתחילת הטיול, אך כך לא מתנהגים. לא כך, ולא בטון מזלזל שכזה. לסרב לרדת מהאוטובוס? לזרוק לפח את כל המחשבה והמאמצים שהושקעו בתכנון המסלול של יום הטיול השלישי? להטיח כך אשמה, בלי לשקול מילים?

לא כך פונים אל המחנך שלךָ, האיש עם העיניים הטובות, האיש שמלווה אותך כבר שנתיים וחצי במסירות אין קץ, שנמצא לידך באינספור רגעי משבר, שנמצא גם אחרי שעות הלימודים, תמיד, בקולו המרגיע, מצידו השני של קו הטלפון. תמיד.

כך לא מתייחסים אל מורה.

 

מורים פותחים בשבילך את הדלת,

אך עליך להיכנס בעצמך.

פתגם סיני

 

בועז, נסער, נשם נשימה עמוקה ופסע הצידה. התלמידים פסעו לכיוון השני. הוא הבין שהרגע הזה, במקום הזה, אינו הזמן להסביר. הזמן המתאים, כמו תמיד, יגיע. הוא התיישב, נשען על דופן ההר והביט אל השמיים. הוא שתק, אבל אני מכיר את בועז – מתוך הוויית המחנך, מתוך השליחות והרצון לפשט ולבאר עבורם, מתוך הכוונה להאיר להם סיטואציות מורכבות כאלו ואחרות – הוא שאל את עצמו: פספסתי משהו? אולי שכחתי להדגיש בפניהם...? נפנופי הידיים הם כוח ההרגל. ברור. הם לא מתכוונים. הרי לא יכול להיות שהם באמת חושבים שהזבוב הזה הוא פיל. באווירת הטיול, כמעט ולא יַשְׁנו בשני הלילות האחרונים... יתכן שזו העייפות.

התיישבתי בסמוך אליו, מנסה לבנות מגדל מאבנים קטנות, מרגיש שייך ולא שייך. אולי בעתיד הם יבינו, אולי לא. כשהייתי ילד קטן, אף אחד לא הבטיח לי שהגלגלון הראשון שאעשה יצליח. והשני והשלישי. ראיתי בעיניו צער וכעס, עליהם, על עצמו. אולי הרגיש נבגד. ראיתי גם המון חמלה. נפנופי הידיים הם כוח ההרגל. ברור. מבטו הצטייר מבולבל, ככה זה כשמגיעים דברים בהפתעה גמורה, לבחון אותך. תלמידיו יקרים לו מאוד, נדמה כי האושר שלהם הוא באמת האושר שלו. עד כדי כך. רואים עליו. בגלל זה הצער. והם? בגלל קניון מחורבן? הרי יש היום יותר קניונים מסביונים.

למרות השמיים והכיפה והזקן והחיוך האוהב, הוא לא מצא מילים. רק אמר שהבטן מתהפכת לו. גם לי. המגדל נערם די בסדר, כנראה האבנים שמחו שמישהו באמת מתייחס אליהן. אחרי ששנינו שתקנו ארוכות (וכל שתיקה במדבר היא ארוכה פי כמה), הצלחתי לומר לו: "אתה לא קוסם."

 

המבט התפקס. פוּקְס. הקלה. הבטן נרגעה. גם לי. שלוש מילים שהצליחו להוריד הר מהלב. הרָעָב, שנדחק קודם, קיבל עכשיו מקום. הוא אכל באיטיות סנדויץ שהכין בבוקר, במחנה, לפני שיצאנו. קמתי לאט ובשקט והלכתי משם. האבנים נשארו כחותמת – אני לא קוסם. אני יכול להדריך, לכוון, להיות עוגן, לחזֵק. אני לא יכול לעשות קסמים, וטוב שכך. זה מביא לחלוקת אחריות נכונה יותר. חלק שלי, חלק שלהם.

הטיול הסתיים, חזרנו לשגרת לימודים. מדי פעם עולה בעיני רוחי אותו מגדל אבנים קטנטן, המגדל שלי ושל בועז. אני אומר תודה. אין לי ספק שבועז מצא זמן מתאים; כשחשוב לך לייעץ, להדגיש, לעורר מוּדעוּת ומחשבה, אתה לומד למצוא זמן כזה. אני בטוח שהוא טרח והסביר להם שוב איך אפשר להעביר ביקורת בצורה ראויה. איך אפשר לצעוק בלי לצעוק. איך אפשר להאמין. ברגעי קושי, בועז תמיד נמצא עבורם מצידו השני של הקו. בלי קסמים, אבל שם.

 

לֹא קוֹסֵם / גיל ברנד
 
הַמּוֹרֶה, מָה שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ בְּעֶצֶם,
הוּא שֶׁתַּעֲשֶׂה אֵיזֶה קֶסֶם.
שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי מֵעַכְשָׁיו, יַגִּיד:
"הוֹ, זֶה תַּלְמִיד!"
 
בֶּאֱמֶת, אֲנִי מְאוֹד רוֹצֶה,
אַךְ אֵין לִי כּוֹבַע אוֹ שְׁפָנִים,
וְגַם הַהוֹרִים שֶׁלִּי כְּבָר לֹא כָּל כָּךְ מְעוּנְיָינִים,
לְהוֹצִיא מִמֶּנִּי אֶת הֲכִי טוֹב,
אוֹ לְפָחוֹת לִהְיוֹת לְכָךְ קָרוֹב.
אַתָּה מֵבִין, אִם אַצְלִיחַ לָתֵת לְךָ יָד,
אוּלַי אַפְסִיק לְהַגִּיעַ, כְּמוֹ תָּמִיד, מֵהַצָּד.
 
אַתָּה קוֹסֵם, נָכוֹן?
נִדְמֶה לִי שֶׁאָמַרְתָּ אֶת זֶה בַּשִּׁיעוּר הָרִאשׁוֹן...
 
אוּלַי נַתְחִיל בְּקֶסֶם פָּשׁוּט,
שֶׁרַק יְהַבְהֵב בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה טָעוּת.
אָז נַעֲבוֹר לְקֶסֶם יוֹתֵר מוּרְכָּב,
מְאוֹד בָּרוּר אֲבָל כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב,
הוּא יְלַמֵּד אוֹתִי מִדֵּי פַּעַם לָשִׂים לֵב,
שֶׁדְּבָרִים שֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא אֲנִי גַּם קְצָת מְחַבֵּב.
בַּסּוֹף נַגִּיעַ לַקֶּסֶם הַקָּבוּעַ,
שֶׁיִּגְרוֹם לִי לַחְשׁוֹב
עַל כָּל מָה שֶׁהָיָה בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ.
 
הַמּוֹרֶה, מָה שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ בְּעֶצֶם,
הוּא שֶׁתַּעֲשֶׂה אֵיזֶה קֶסֶם.
שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי מֵעַכְשָׁיו, יַגִּיד:
"הוֹ, הוֹ, זֶה תַּלְמִיד!"
אִם רַק דִּמְיַינְתִּי, וְאַתָּה לֹא קוֹסֵם,
אֲנִי מַעֲדִיף, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי, לְהֵיעָלֵם.

 

 

תמונת השער: דיוויד אלן (1938-2015), מוזיקאי ומשורר, מייסד להקת Gong. אדם שהמילים שלו מלאות כוונות טובות, והמוזיקה שלו היא קסם.

 

הדפסת סיפור זה
גיל ברנד
מוזיקאי ומשורר, בוגר הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. מחנך ומלמד מתמטיק​ה ​בתיכון משנת 2009​. משתדל לפתח אנלוגיות בין עולם המתמטיקה לחיי היומיום ולהציג את הפרקטיות והתועלת שבה, כך לקרב את המתמטיקה אל התלמידים ולעודד סקרנות; לפנות אל עולם הרגש של התלמידים, להעשיר את עולם הדמיון שלהם ולתת להם במה בפני חבריהם; להציג את הדיוק ותשומת הלב שדורשת המתמטיקה​ כערך חיובי​, ובכך לטפח את מושג האחריות; לתת ביטוי לגוון הפואטי והמשחקי שבמתמטיקה, תוך שילוב מוזיקה ושירה. ובעיקר, הרבה אהבה.