נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
בעבר הממש לא רחוק, בין אזעקות לממ"ד, בין חדשות לדאגה, בין שיעור זום עם הכיתה שלי לזה של הבן, בין בישולים לניקיון, מצאתי את עצמי משוחחת עם הצ'אט.
לא על מתכונים. לא על לוגיסטיקה.
שאלתי אותו: מה הכישורים שהילדים שלנו הכי צריכים עכשיו? מה כדאי ללמד מרחוק בזמן מלחמה? ומה יידרש מהם כשיגדלו?
התשובה שקיבלתי הובילה אותי למקום שלא ציפיתי, ולכלי פדגוגי פשוט שנקרא "דקת הכתיבה".
בתחילת המלחמה, בשיעורי הזום, שאלנו את הילדים איך הם מרגישים.
חלקם ענו בקצרה. סיפרו היכן ישנו, שכיף שאין בית ספר. עברו הלאה.
שלושים תלמידים במסך אחד. כיצד מגיעים לכולם?
ככל שהמלחמה התארכה ואיתה הלמידה בזום, השאלות על התחושה והחוויה הצטמצמו. הילדים המשיכו לחוות אזעקות, לילות במקלט, חרדה, שגרה שהתהפכה.
המענה שנתנו היה שיעור בזום, כניסיון לתת יציבות. אבל לתחושות עצמן לא היה מקום.
זה הרגע שהבנתי שמשהו חסר.
סיפרתי לאחי על הרעיון. הוא הקשיב ואז אמר: "גם אצלנו עשו את זה." בזמן הלחימה, אחרי ה-7 באוקטובר, המש"קית חייבה אותם לכתוב כל יום את התחושות שלהם. היו צריכים לכתוב עד סוף הדף ואז לחזור ולכתוב מעל מה שכתבו, כך שאיש לא יוכל לקרוא. הכול נראה כמו ג'יבריש. המטרה לא הייתה לשמור, לא להראות. המטרה הייתה לתת מילים לתחושה. לפרוק על הדף. שלא יישאר בפנים בלי מקום לביטוי.
אף אחד לא קורא. אף אחד לא שופט. רק אתה והדף.
זה עזר.
ביטוי עצמי בכתב הוא לא רק כישור של כתיבה, זו מיומנות חוסן. היכולת לפגוש את עצמך, לשים מילים על מה שקורה בפנים, לא להישאר לבד עם תחושות, זה מה שמחזיק אנשים בזמנים קשים.
אנחנו, שגדלנו בשנות ה-70, ה-80, ה-90, חלקנו כתבנו ביומנים, שלחנו מכתבים לבני דודים בחו"ל, כתבנו למדור בעיתון "ראש אחד" או למעריב לנוער. למדנו לבטא את עצמנו בכתב בלי לדעת שאנחנו לומדים. הכתיבה נתנה לנו מקום לעבד, להבין, לסדר את המחשבות. היא לימדה אותנו מי אנחנו.
לילדים של היום אין את זה. הם גדלים עם מסכים, עם תגובות מהירות, עם תוכן שזורם ללא הפסקה. אין רגע של שקט מול דף ריק. אין הזמנה לפגוש את עצמם.
אז איך מפתחים חוסן באמצעות כתיבה? לא רק בזום של מלחמה. כחלק מהשגרה, מקצים זמן מוגדר לכתיבה, חמש דקות, עשר דקות, בתחילת היום. פעם בשבוע או כל יום. כל מורה לפי מה שמתאים לה ולכיתה שלה.
מחברת ייעודית שהיא של הילד בלבד. מקום אחד, קבוע, שהוא תמיד שם. אבל אם ילד מעדיף דף נפרד, לקרוע, לזרוק, לשמור, זה גם בסדר גמור. העיקר הוא המרחב, לא הפורמט.
שאלה קצרה שהמורה שואלת בקול או כותבת על הלוח והילד כותב לעצמו. חושב על רצונותיו, מחשבותיו, רגשותיו. ועובר הלאה לשיעור. לא צריך יותר מזה כדי להתחיל.
אחרי הכתיבה? הדף הוא של הילד לגמרי. רוצה לקשקש? אפשר. רוצה למחוק? אפשר. רוצה לשתף? רק אם הוא מבקש. אף פעם לא ללחוץ.
המורה כותבת גם.
לא עומדת ומסתכלת. לא מסתובבת בין הכיסאות. יושבת וכותבת יחד עם התלמידים.
ברגע שהמורה כותבת, משהו בכיתה משתנה. ההיררכיה מתפוגגת. הילד מבין שאין תשובה נכונה, שאין מה לפחד, שגם המבוגרים שלידו צריכים רגע לפגוש את עצמם.
אנחנו לא מלמדים אותם לכתוב. אנחנו כותבים יחד.
השאלות אינן אקראיות. הן מכוונות.
ילדים רבים, ובמיוחד בתקופה עמוסה רגשית, לא רגילים שמישהו שואל אותם מה הם חושבים או מרגישים. שאלה אישית מדי, מוקדם מדי, עלולה להרגיש מאיימת.
לכן הדרגתיות היא מכוונת.
מתחילים רחוק מהפנים. "איזה צבע אתה הכי אוהב?" "מה האוכל שאת הכי אוהבת?" אין חשיפה, אין סיכון. הילד מתרגל לכתוב על עצמו בלי להרגיש שהוא נחשף. לפעמים זה השלב הארוך ביותר - וגם החשוב ביותר, כי הוא בונה את האמון.
"מה גורם לך לצחוק?" "מה תרצי להיות כשתגדלי?" השאלות מתחילות לגעת בחוויות אישיות, אבל עדיין בטוחות. הילד בונה מודעות עצמית מבלי לדעת שהוא עושה זאת. בשלב הזה מתחילים לראות ילדים שכותבים יותר ממשפט אחד מרצונם.
"מה אתה טוב בו שאולי אף אחד לא יודע?" "מה היית רוצה שאנשים יבינו עלייך?" רק כאן, לאחר שנבנתה תחושת ביטחון ושגרה, הילד מוכן לפגוש את עצמו באמת. השאלות האלה לא תמיד מקבלות תשובה ביום הראשון שנשאלות, וזה בסדר גמור.
המורה מרגישה את הכיתה ומחליטה מתי להתקדם. שלב אחד יכול להימשך שבועות. המטרה היא ההרגל, לא המהירות.
דקה אחת. שאלה אחת. משפט אחד.
ללא ציון. ללא תיקון. ללא שיפוט.
כל יום. זה הכול.
לפני שנלמד אותם להשתמש ב-AI, כדאי שנלמד אותם לדעת מה הם רוצים להגיד. ילד שיודע מי הוא, יידע גם לנסח את זה לכלי. ילד שלא יודע, יקבל תשובות של מישהו אחר.
ומהם שיעורי הבית שלכן לחופש הגדול? תחשבו על שאלה אחת שתוכלו לשאול בשיעור הראשון של שנת הלימודים לטובת "דקת כתיבה".
