נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
דמיינו עולם שלא מחולק לכיתות לימוד, אלא מכיל מרחבים חינוכיים שמנוהלים ב"קוֹ", כלומר במשותף, על ידי שני מנחים חינוכיים (שאנחנו נוטים לקרוא להם בפשטות "מורים").
במרחב כזה, למשל, המורה עדי עשויה לפעול מתוך גישה להוטה ומשימתית, בעוד המורה בר יוכל להאט מעט את הקצב ולסרוק את המרחב כדי לראות מי זקוק לעזרה; או למשל, כשנוצר ויכוח סוער ורון התלמיד מפנה שאלה מורכבת אל המורה בר, עדי פנויה לזהות את הקושי של בר, להגיב לרון ולהיחלץ לעזרה מעין זו: ״לפני שנגיב לשאלה, האם יש מישהו שירצה לנסות לענות?״
דוגמאות אלו אינן מומצאות, אלא נולדו מתוך ההתנסות שלנו כמנחים בקו ומתוך המפגש עם אנשי חינוך, טיפול והוראה רבים, במסגרת המסלול לפיתוח מיומנויות הנחיית קבוצה במרכז פסג"ה ת"א-יפו.
במרחב חינוכי כמו זה שתואר לעיל, המנחים יוכלו להגיע ליותר תלמידים, להפוך את הלמידה לאירוע דיאלוגי ומעורר עניין, ולחלק את העבודה באופן הממנף את החוזקות והמומחיות הייחודית של כל אחד מהם.
בבתי ספר אחדים, חזון זה כבר הפך למציאות, והעקרונות המובאים כאן נועדו, כמובן, לאפשר ולשפר את ההנחיה המשותפת שלהם בכיתות.
העקרונות המפורטים להלן מתאימים לכל איש ואשת חינוך שמוכנים לאמץ את הנחת מוצא שלפיה הם לא באמת ניצבים לבד מול הכיתה, אלא מלמדים ומנחים בסביבה שיתופית מטבעה.
הרי אנחנו נמצאים בדיאלוג מתמיד עם מחנכת הכיתה, עם המורה המקצועית הפוגשת את התלמידים לא פחות מאיתנו, או עם סייעת שילוב הנמצאת בכיתה כחלק אינטגרלי מהצוות, עם היועצת, עם הרכזת, עם ההנהלה.
נרצה או לא נרצה, אין סביבת עבודה שיתופית יותר מבית הספר. לכן, השאלה אינה האם אנחנו מלמדים לבד או ביחד, אלא עד כמה אנחנו מוכנים להיפתח להבנה שהנחיית התלמידים היא מעצם טבעה התרחשות שיתופית, ולכן מיומנויות של הנחייה בקו יכולות לסייע לכולנו.
"הנחיה בקו" (Co-Teaching) בין שהיא מתרחשת בכיתה מול התלמידים ובין שהיא מתבצעת מאחורי הקלעים בתיאום ותכנון בין צוותי החינוך – היא קודם כל הצהרת כוונות שהמסר שלה הוא שהוראה איכותית היא איננה מופע של איש אחד כי כשאנו עובדים לבד יש לנו כמנחים פחות מרחב התפתחות. לאחר הצהרת הכוונות הזו, נוכל להתמקד בעקרונות שיאפשרו לנו מרחב התפתחות משמעותי, שבו נוכל לנצל באופן מיטבי את החוזקות המשותפות ולצמצם את החולשות האישיות.
לכל מנחה יש סגנון תקשורת, ניהול כיתה והנחיה משלו. למשל:
הנחיה בקו דורשת מאיתנו לזהות את החוזקות הללו באופן מפורש, ולאפשר לכל מנחה להביא אותן לידי ביטוי מלא. הבנה טובה יותר של נושאים כמו סגנונות ניהול ותקשורת וסגנונות הנחיה יכולים לסייע בהכרת הסגנונות השונים.
לאחר מכן, באמצעות פיתוח מיומנויות של תקשורת מקרבת ודיאלוג פתוח, יוכלו לנצל את הסגנונות הללו להנחיה משותפת מיטבית, תוך הימנעות מוויכוחים אינסופיים שעשויים להכריע את מערכת היחסים.
אם שני אנשים אינם מתווכחים אף פעם – אחד מהם מיותר. אם הם מתווכחים כל הזמן – שניהם מיותרים. בתוך הלחץ של בית הספר, היכולת להקשיב לצרכי האחר, תוך הבאת הצרכים האישיים שלנו לידי ביטוי, היא מפתח לשותפות יציבה ולהנחיה מיטיבה בקו.
הנחיה בקו מיטבית דומה לריקוד: שני רקדנים המכירים היטב את הכוריאוגרפיה אך בוחרים מתי לסטות ממנה במעט, לדרוך "במודע" על גבולות התפקיד של השני. המטרה אינה לרסק את גבולות האחר, אלא לשמור על תנועה טבעית ולא להישמר מדי. לדוגמה:
הנחיה בקו – בדיוק כמו ריקוד – היא מערכת יחסים שכדי להצליח בה נדרש לתרגל את השמירה על קשר עין , על עצירה והתבוננות במנחה השותף, ועל יצירת סימנים משותפים. אם נשמרים יותר מדי, זו אינה הנחיה משותפת מלאה, אלא הנחיה בסגנון "משחק בתורות".
בסופו של דבר, כל הנחיה בקו צריכה להתאים למנחים עצמם ולשלב ההתפתחותי של השותפות ביניהם. בעוד ש"ריקוד משותף" מתאר את מערכת היחסים האופטימלית, "משחק בתורות" מזמין אותנו לבחון את מערכת היחסים האפשרית לנו כרגע.
"משחק בתורות" פירושו חלוקת תפקידים ברורה וקבועה. למשל, מורה א' אחראי על הפתיחה וההסבר הפרונטלי, מורה ב' אחראי על העבודה בקבוצות קטנות ואיסוף המידע. זוהי התחלה מצוינת של שיתוף פעולה (cooperation), שכן היא מפחיתה חוסר ודאות ומתח, ובשל כך היא עשויה להביא לרמות גבוהות יותר של שילוביות (collaboration). בשיטה זו, בניגוד לקודמתה, יש חשיבות רבה לזהירות שלא לדרוך אחד על רגלו של השני. כל אחד מנחה בתורו ובהתאם לתפקיד שהשניים קבעו לו.
גם במסגרת "משחק בתורות" אפשר בזהירות לשאול את המנחה השותף שכרגע "על הבמה": "אוכל להוסיף משהו?" או "אוכל לתת דוגמה?", אבל מומלץ לסכם מראש שהתרחיש הזה מקובל על שני המנחים.
במסגרת תיאום הציפיות צריך להתכונן גם לתרחיש שבו, למשל, המנחה ש"תורו" להוביל באותו רגע מחזיק את רצף ההנחיה, יודע לאן לכוון ועשוי להשיב למנחה השואל: "רגע, אסיים את המהלך ואז תוסיף, או תיתן דוגמה."
חלק מהנחיה בקו היא חשיפה שלנו כמנחים בפני התלמידים. במיוחד, חשיפת "חולשות" של כל אחד מהמנחים מאפשרת לתלמידים להזדהות איתו, לקבל את החולשות שלהם עצמם וללמוד על שיתוף פעולה עם חבריהם תוך קבלה של חולשותיהם.
הן חשיפת החולשה על ידי מנחה א' והן הכלתה על ידי מנחה ב' הינן שיעורים יקרי ערך עבור התלמידים, שחשובים לא פחות מהנושא הנלמד. כמובן, אלו שיעורים שלא "גוזלים מזמן השיעור" אלא מועברים באופן סמוי דרך המודלינג שמספקים המנחים. להלן שתי דוגמאות לכך של שני מנחים (נקרא להם יעל ואדם):
הכלל החשוב: ויכוחים מהותיים, מתחים אישיים או חוסר הסכמה לגבי כללי משמעת חייבים להישאר מאחורי הקלעים (Backstage). בפני התלמידים, הצוות צריך להקרין אחדות וכבוד הדדי ורק מתוך המקום הזה להחליט אילו דינמיקות לחשוף על הבמה (On Stage).
אנחנו מרבים לדבר על איך לטפח אקלים חברתי חיובי בכיתה או על איך נמנע את משבר האקלים בכיתה, אבל עלינו לזכור שהאקלים הכיתתי רגיש לא רק לדינמיקה של המורים עם התלמידים, אלא לדינמיקה שלהם אחד עם השני.
ממש כמו שהאווירה המשפחתית תלויה בטיב היחסים בין ההורים לא פחות משהיא תלויה ביחס שלהם לילדים, כך האווירה והאקלים הכיתתי תלויים בכלל בטיב היחסים בין המורים בחדר המורים, ובפרט בטיב היחסים בין המורים המנחים יחד את כיתתם.
נישאר עוד רגע עם ההשוואה בין הדינמיקה של מנחים בקו לבין הדינמיקה בין הורים כדי להבין עוד עיקרון אחרון חשוב לסיום: כאשר אנו מנחים בקו, טבעי לגמרי שכל ילד יעדיף את הקשר עם אחד המנחים ולא עם האחר, או אולי ירגיש צורך לפנות למנחה מסוים אחרי שיחה שלא הייתה נעימה לו עם המנחה האחר (ממש כמו שילד הולך לאמא אחרי שהתשובה של אבא לא מצאה חן בעיניו, או להפך).
לכן, מראש כדאי שנסכים בינינו על דרכי מענה מקובלות במצבים שבהם תלמיד פונה אלינו אחרי שכבר דיבר עם המורה השנייה, כמו למשל: "מה אמרה לך המורה השנייה?" או "אני אצטרך כמובן גם לדבר איתה, אבל בוא בינתיים ספר לי אתה מה קרה."
ההזדמנות הטמונה בעבודה משותפת, ובתור התחלה בהפנמת העובדה שהוראה היא לא מופע יחיד אלא הצגה רבת משתתפים, היא רווח כפול, ללומדים ולנו.
