בנות או תלמידות? מילה אחת, הבדל גדול

כתבה בעיתונות שהתבססה על נתוני משרד החינוך בנוגע לזכאות לבגרות במסלול ההייטק תפסה את עיניי.

לכאורה, היא עסקה במספרים, פערים והישגים. אולם היא חשפה גם שאלה עמוקה יותר: השפה שבה אנחנו מדברים על תלמידות.

בין רצון לשוויון לבין עשייה של שוויון יש מרחק. במערכת החינוך, המרחק הזה מתחיל לפעמים במילה אחת פשוטה: "בנות".

הכתבה הציגה עלייה מרשימה במספר הזכאים והמצטיינים בחינוך המדעי-טכנולוגי. לצד זאת, היא הציגה פילוח מגדרי: שיעור הזכאות בקרב בנים לעומת שיעור הזכאות בקרב בנות במתמטיקה, במדעי המחשב ובפיזיקה.

צריך לומר ביושר, כאשר מציגים פילוח מגדרי, ההשוואה בין "בנים" ל"בנות" מובנת ומתבקשת, מפני שאלה הקטגוריות שבעזרתן ניתן לראות פערים, מגמות ושינויים. הבעיה אינה בעצם השימוש במילה "בנות" בתוך טבלה, נתון או השוואה מגדרית. הבעיה מתחילה כאשר השפה נשארת רק שם.

דווקא משום שהנתונים עוסקים במצוינות במסלול STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה), אסור שהשפה תישאר רק ברמת המגדר. מאחורי המספרים לא עומדות רק "בנות", עומדות תלמידות, לומדות, צעירות שבחרו, השקיעו, התמודדו והצליחו.

על חודה של מילה

כמורה למדעי המחשב, אני רואה שוב ושוב את הפער הזה בין הכוונה לבין השפה. מצד אחד, מערכת החינוך, רשויות, עמותות ותוכניות שונות מדברות ופועלות למען קידום שוויון מגדרי, עידוד הבחירה במדעים ובטכנולוגיה, והרחבת מעגל המצוינות. מצד שני, לא פעם, כאשר מגיעים לניסוח עצמו, השפה חוזרת אל המובן מאליו, "בנות".

המילה "בנות" היא מילה יומיומית, חמה ומוכרת. בשיחה אישית או חברתית יש לה מקום טבעי. כאשר מורה אומרת "בוקר טוב בנות," בכיתה שבה יש קשר חם וקרוב, היא אינה בהכרח מקטינה אף אחת. אבל כאשר מדווחים לציבור על הישגים לימודיים, בחירת מגמות, זכאות לבגרות או השתתפות בתוכניות מצוינות, הבחירה במילים כבר אינה פרטית ואינה מקרית.

מילים מסמנות מעמד. הן מייצרות ציפיות. הן אומרות לילדות, להורים ולסביבה כיצד אנחנו רואים אותן: האם קודם כול כקטגוריה מגדרית, או כלומדות, חושבות, מתמודדות, חוקרות ומובילות?

אנחנו נחשפים כל העת למילים כמו "תלמידים", "משתתפים", "מובילים", "בוגרי התוכנית". אבל כאשר מדובר בתלמידות, הן נקראות לא פעם פשוט "בנות". כך נוצר פער סמוי אך ממשי. "תלמידות" הוא שם של תפקיד. הוא אומר שאתן כאן כדי ללמוד, לחשוב, להוביל, לשאול, לחקור ולהתקדם. "בנות", לעומת זאת, מדגישה קודם כול מגדר וגיל; לא יכולת, לא למידה, לא הישגים ולא שאיפות.

הורים, מורים, מנהלות ומנהלים קוראים את הפרסומים האלה. גם תלמידות קוראות אותם. כאשר שוב ושוב מופיעה המילה "בנות" בלי שהשפה מרימה אותן גם למעמד של "תלמידות", המסר המצטבר הוא שהן קודם כול "בנות", ורק אחר כך לומדות, יוצרות, פותרות בעיות, מתכנתות, חוקרות או מובילות. כך בדיוק ציפיות חברתיות נטמעות: לא בהכרזה דרמטית אחת, אלא באלף ניסוחים קטנים.

מחמאה או נבואה?

"אפקט פיגמליון" בחינוך מזכיר לנו שציפיות של מורות ומורים אינן נשארות רק בראשם; הן עוברות לתלמידים ולתלמידות דרך מילים, יחס, משוב והזדמנויות.

כאשר מצפים מתלמידות להצליח, להוביל ולהתמודד עם אתגרים, הן מקבלות מסר שהן שייכות. כאשר השפה מצמצמת אותן שוב ושוב ל"בנות", גם אם בלי כוונה, המסר עלול להיות אחר.

לכן זו לא רק רגישות לשונית, אלא ניסוח חינוכי. כשאנחנו אומרים "התלמידות הצליחו במדעי המחשב", אנחנו מתארים הישג לימודי. כשאנחנו אומרים "הבנות הצליחו במדעי המחשב", אנחנו עלולים, גם בלי להתכוון, לרכך את ההישג ולהפוך אותו להצלחה "חמודה", כאילו היא מפתיעה או יוצאת דופן.

ההבדל דק, אבל הוא מצטבר. זה ההבדל בין מחמאה לבין הכרה מקצועית.

גם אם הנתונים עצמם מקורם במשרד החינוך, האחריות לשפה שבה הם מוצגים לציבור שייכת לכולנו: לעיתונות, למערכת החינוך, לרשויות, לבתי הספר ולכל מי שמבקש לקדם שוויון מגדרי. עלינו לשים לב לא רק למספרים, אלא גם למילים שמלוות אותם.

לכן הבקשה, ולמעשה הדרישה, פשוטה: כאשר מדובר בפילוח מגדרי, אפשר לכתוב "בנים" ו"בנות". אבל כאשר מדובר בהישגים, בלמידה, בזכאות לבגרות, ובמקצועות מדעיים-טכנולוגיים, אל נשאיר אותן רק כ"בנות". נקרא להן גם, ובעיקר, תלמידות.

ברור שהשפה אינה הכול. צריך מורות, מורים והורים שמצפים מתלמידות למצוינות, שנותנים להן להוביל, שמעודדים אותן לבחור במתמטיקה, במדעים ובטכנולוגיה, ושאינם מופתעים כשהן מצליחות. אבל השפה היא התחלה. והיא התחלה שנמצאת לגמרי בשליטתנו.

בפרסום הבא של בית ספר, רשות מקומית, משרד החינוך או כל גוף שמדווח על הישגי תלמידות, אל תכתבו רק "הבנות". כתבו גם "התלמידות". תנו להן את הזכות המגיעה להן: להיראות לא כקטגוריה מגדרית, אלא כלומדות, חושבות, יוצרות, מתכנתות ומובילות.