נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
יום העצמאות ה-78 ייזכר בצל אירועי האלימות האכזריים בפתח תקווה ובבאר שבע. הדיון הציבורי הציף את מצוקותיו של דור שגדל בתוך רצף של משברים, קורונה ומלחמות, שהובילו לשיבוש של הרצף הלימודי והחברתי.
ברוב האירועים הקשים התוקפים הם נערים.
הספרות המחקרית של העשורים האחרונים מזהה תופעה של 'משבר הנערים' ברחבי עולם: נערים נושרים ומושעים יותר, פחות מבקשים עזרה ומשלמים מחיר נפשי וחברתי כבד שלרוב אינו נראה לעין (OECD, 2015). אם נתונים אלו מתקבלים כמובנים מאליהם, ייתכן שדווקא כאן טמונה נקודת העיוורון.
מאמר זה נשען על שלושה שלבים של מודל NASA שפיתחה היחידה לזכויות תלמידות ותלמידים ולשוויון בין המינים של המנהל הפדגוגי במשרד החינוך:
גבריות אינה עניין ביולוגי אלא מערכת ציפיות חברתיות הכופה על בנים מסר סמוי מגיל ינקות: "היה חזק", "אל תבכה", "אל תבקש עזרה" ועוד. הסוציולוגית קונל הציגה את עיקרון ריבוי ה"גברוּיות": בראש ההיררכיה עומדת "הגבריות ההגמונית" שהיא המודל הדומיננטי שכל נער נמדד לפיו. גרין-שוקרון מכנה זאת "חליפת לחץ" מגדרית: נערים מחויבים להסתיר רגשות ולהוכיח בכל יום מחדש את מקומם בהיררכיה.
דמיינו את חצר המשחקים: עידו נופל מהמגלשה ונחבל בברכו, אך הוא ממהר לקום ולמחות את הדמעות בסתר כדי שלא יחשבו שהוא "חלש", בעוד ששירה מקבלת מיד חיבוק ותמיכה על אותו סוג של פציעה. התמונות הללו נראות לנו לעיתים טבעיות, אך הן למעשה תוצר של הבנייה חברתית המייצרת "גדר" חברתית נוקשה.
מגדר אינו רק ביולוגיה; הוא מערכת של ציפיות המכתיבה לילד כיצד עליו "לבצע" את גבריותו, מה לאהוב, באילו משחקים לשחק ומאילו רגשות להתרחק כדי שלא להיחשב "נשי". בנים מחונכים לכך שאסור להם לבכות ובטח שלא להפגין חולשה או פגיעוּת, ומצופים להיות תמיד אמיצים, חזקים ויוזמים.
אצל נערים וגברים תסמיני מצוקה מתבטאים לרוב כלפי חוץ למשל: כעס, נטילת סיכונים, תוקפנות, הגברת קול והומור משפיל, ולא כדיכאון קלאסי, ולכן הם לרוב אינם מזוהים ומטופלים.
בהמשך לשלב של המבט והידע התיאורטי, נדרשת גם מודעות ופעולה מדויקת על מנת שלא להנציח דפוסים מגדריים. המודעות מתחילה בהתבוננות: מי מהנערים בכיתה נסוג לשתיקה? מי מפצה על חוסר הביטחון על ידי שליטה ואלימות? מי "מבדר" כדי להיות נראה? זיהוי הדפוסים הללו מאפשר להגיב לצורך האמיתי ולא רק להתנהגות הגלויה.
מחקרים מצביעים על הבחנה פסיכולוגית מרכזית: בנות נוטות לפתח הפרעות "הפנמה"acting in (דיכאון, חרדה, פגיעה עצמית); בנים נמצאים בסיכון גבוה יותר להפרעות "החצנה" acting out (תוקפנות, התמכרויות ואלימות).
המשמעות המעשית: מצוקת הנערים לרוב אינה מתפרשת כמצוקה אלא כבעיית משמעת. המלכוד הוא שגם כשנערים מזהים את דפוסי ההתנהגות המגדריים המסורתיים הם מתקשים להשתחרר מהם, לא מחוסר מודעות, אלא בשל החשש מ"משטרת הגבריות" ומהמחיר החברתי.
כל עוד הנורמה הקבוצתית לא השתנתה, "משטרת הגבריות" ממשיכה לפעול והפגנת רגשות של נער בפומבי יכולה להתפרש כלא לגיטימית על ידי קבוצת השווים.
השינוי דורש פעולות מכוונות בשלושה מרחבים שלובים:
נערים המגיבים בתוקפנות ובאלימות נחשפו להבניות חברתיות מגדריות המעודדות הפעלת כוח כדרך ביטוי. כשנערים לומדים לנהל קונפליקטים דרך שיח ולא באופן פיזי, כשנורמות הכיתה מעודדות הקשבה הדדית וכשנערים רשאים להיות פגיעים – תחושת הביטחון של הנערות והנערים עולה, ואיתה יורדת רמת האלימות בבית הספר ונראה שיפור ביחסים הבין אישיים.
התקווה מצויה אולי בקרב דור Z ודור ה-Alpha. במחקר נמצא שכמעט 60% מהם צמאים למודלים של גבריות מאוזנת המאפשרת לנערים להיות גם עדינים וגם חזקים.
חינוך רגיש מגדר אינו ביטול הגבריות אלא הרחבתה. נראה שהדור הצעיר כבר יודע מה הוא צריך. השאלה היא איך נפגוש אותם שם?
זה לא קל, אבל זה הכרחי. זהו צו השעה!
