האם אנחנו מדברים יותר מדי על חוסן ופחות מדי על שינוי בכיתה?

"חוסן" הפך בשנים האחרונות לאחד המושגים המרכזיים בשיח החינוכי והחברתי בישראל. מגפת הקורונה, תקופה ארוכה של חוסר יציבות ביטחונית ומלחמה קשה העצימו את העיסוק החינוכי בשאלה כיצד ניתן להעניק לילדים ולבני נוער כלים להתמודד עם מציאות מאתגרת, רוויית אי ודאות, אובדן ולחץ.

העיסוק בחוסן מובן, טבעי ואף הכרחי. גם אנחנו ב"מצמיחים" עוסקים בו לאורך שנים, תוך מיקוד בפיתוח חוסן חברתי-קבוצתי: חיזוק הקבוצה כמשאב צמיחה, עוגן ותמיכה בזמני קושי.

בכיתות מצוינות, מתווספים לאתגרים המאפיינים את המציאות הישראלית לחצים ייחודיים נוספים: עומס לימודי במקביל להישגיות גבוהה, תחרותיות, נטייה לפרפקציוניזם ועוד. הציפייה למצוינות, הרצון להצליח והחשש מלטעות מייצרים עומס רגשי ממשי.

כדי למנוע נשירה ולאפשר לתלמידי המצוינות לשגשג לימודית ורגשית, יש צורך לחזק את חוסנם של התלמידים, אולם אנחנו מבקשים לבחון: האם עיסוק אינטנסיבי בפיתוח חוסן לא מהווה לעיתים הסטת מבט מסוימת מטיפול בהיבט מסוים של הבעיה?

מחשבות אלו העסיקו אותנו כבר בראשית דרכה של "מצמיחים" לפני כעשרים שנה. באותן שנים התנדבתי ועבדתי במחלקה החינוכית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. למרות החשיבות העצומה של העשייה, חשתי דחף להשקיע פחות ב"לאחר מעשה" – ניסיון להעלות את אחוזי הדיווח, ליווי נפגעות/ים וחיזוק חוסנם האישי – ולהשקיע יותר בשינוי נורמות ובהבניית תרבות שמפחיתה פגיעות מיניות מלכתחילה. מתוך משקפיים אלו של מחויבות לפיתוח תחום שינוי הנורמות ושינוי מציאות חברתית, הוקמה אקדמיית מצמיחים.

ההרחקה לעולם ההטרדות והפגיעות המיניות היא בעיניי טכניקה הכרחית, משום שהיא מאפשרת לנו לעקוף את העיוורון וההכחשה שלעיתים יש לנו כמבוגרים ביחס לעולם הילדים. אם נחשוב למשל על נשים שנכנסו לשוק העבודה לפני עשורים ספורים בלבד, נגלה שהן נאלצו להתמודד עם הערות שוביניסטיות וסקסיסטיות, בדיחות מקטינות, אפליה ולא מעט הטרדות מיניות. מי שרצתה לשרוד בשוק העבודה נאלצה לפתח חוסן מסוים שיאפשר לה להתמודד עם תופעות אלה.

המהפכה המתמשכת, שהתאגדה בשיאה לתנועת #MeToo, לא הייתה בכך שהיא חיזקה את חוסנן של נשים, אלא בכך שהיא חוללה שינוי נורמטיבי עמוק שהתמקד בהיקף החברתי של התופעה: העברת הבושה מהמטריד למוטרד, מהפלילי לנורמטיבי, בשינוי נורמות ארגוניות. בתהליך מתמשך היא שינתה סביבות חברתיות, כמו סביבת העבודה, לבטוחות יותר. כתוצאה מכך, נשים זקוקות כיום לפחות חוסן כדי לשרוד, ובמידה שהן נפגעות, הנורמות הקבוצתיות מאפשרות להן לקבל גיבוי ותמיכה ובכך מחזקות את החוסן האישי שלהן.

במקום שינוי החוסן – שינוי הנורמות בכיתה

אם נבחן את הציפייה מנערות בכיתות מצוינות למשל, נוכל לזהות קווי דמיון לשילוב נשים בשוק העבודה בעבר: פעמים רבות הן מיעוט, נתפסות כחריגות, ואף מפנימות מסר שהן אינן ב"מקום הטבעי" שלהן. בנוסף, לעיתים הן חוות התנשאות או זלזול מצד חבריהן לכיתה. גם כאן מושקעים משאבים רבים בהעצמה ובחיזוק חוסן אישי, אך לא תמיד מתבצע שינוי עמוק בנורמות הכיתתיות והקבוצתיות.

אם נרחיב את נקודת המבט לכלל התלמידים בכיתות מצוינות, הרי שלצד הצורך לחזק ולהעצים תלמידות ותלמידים במסלולים אלה, יש להשקיע מאמץ שיטתי ומתמשך בשינוי הנורמות עצמן: יצירת כיתה שבה תלמידות אינן מתביישות להרים יד, לשאול שאלה, לטעות, להיכשל או להצליח; כיתה שבה תלמידים אינם חווים את הלמידה כמאבק הישרדות אישי, אלא כתהליך קבוצתי משותף. נורמות כאלה לא רק "מרככות" את החוויה והאתגר, אלא מפחיתות מראש את הצורך בחוסן אישי גבוה כל כך.

כיצד עושים זאת בפועל? ראשית, באמצעות מסר עקבי וברור: האקלים החברתי והיחסים בכיתה חשובים לא פחות מהציונים וההישגים. מסר זה חייב להיאמר, וחשוב מכך, להיתרגם למעשים. דוגמה פשוטה וקלה ליישום היא השקעה בהעמקת היכרות ויצירת ערבוב בין תלמידי/ות הכיתה, בין אם באמצעות חלוקה מוכוונת לקבוצות עבודה קטנות בהן התלמידים עובדים לאו דווקא עם חבריהם הקרובים, יצירת 'שיח חולין' מונחה בו תלמידים יכולים לשתף בפרטים על חייהם או שילוב משחקים קצרים במהלך שיעור (למשל משחק תחרותי בו זוגות צריכים לגלות כמה שיותר פרטים שיש להם במשותף בזמן קצוב של 5 דקות).

מורים יכולים לנרמל שיח על קושי, לאפשר ביטוי של התלבטות וחוסר ודאות, ולהתייחס לטעויות כאל מקור ללמידה ולא כאל כישלון מביך. תלמיד שטועה וזוכה בשל כך להערכה ולא לבוז ("מצוין שניסית וטעית, אני בטוחה שהרבה בכיתה ירוויחו ויבינו טוב יותר בזכות הטעות שלך"), חש נינוח ובטוח יותר, כאשר תלמידים רואים שבכיתה אפשר לשתף גם בקושי או בתסכול, הביקורת העצמית שלהם פוחתת והם חשים שהכיתה היא מקום תומך.

כמורים/ות עלינו לשאוף להוביל את הכיתה ליצירת חזון משותף של ערבות הדדית. כיתה שרואה בהצלחת הקבוצה יעד מרכזי, ומגדירה נשירה של תלמיד או תלמידה ככישלון קבוצתי, מייצרת אחריות הדדית עמוקה.

פעמים רבות אנחנו שואלים את התלמידים איזו כיתה הם היו מאחלים לאח קטן ואהוב? איזו אווירה ואילו נורמות היו רוצים עבורו? אפשרות נוספת היא לעזור לכיתה למצוא מודלים חיוביים לחיקוי מתוך קבוצת השווים, למשל לשאול את התלמידים אם הם מכירים בכיתה או בשכבה, תלמיד או תלמידה שנותנים תחושה נוחה לטעות לידם? ששמים לב כשמישהו לא חש בטוב או זקוק לעזרה? שאפשר להתבטא לידם בפתיחות?

חשוב שנזכור כי שינוי נורמות מחייב זמן וסבלנות. מדובר בתהליך חינוכי מתמשך, שאינו מסתיים בסדנה אחת או בהצהרה ערכית. הוא דורש עקביות, דוגמה אישית, והתעקשות יומיומית על האופן שבו מדברים, מגיבים ומתייחסים זה לזה וכן על האחריות המוטלת על הקבוצה והמורה המוביל אותה לאווירה של שגשוג קבוצתי.

לאור השנים הקשות שחווינו, חשוב להתייחס גם לפיתוח חוסן אצל כלל תלמידי ותלמידות ישראל. לפני מספר שנים ביקרתי במנהל החינוך בשדרות, עיר בה במשך שנים, עוד הרבה לפני המלחמה, תלמידים למדו תחת פחד משיגורי טילים באופן מיידי ויומיומי. החוסן שנדרש מהם הוא קיצוני, ומשאבים אדירים הושקעו באופן מעורר השראה כדי לפתחו, בצד השקעה באמצעי הגנה טכנולוגיים.

לצד ההשראה וההערכה שעורר בי הביקור, ניקרה בי השאלה: האם זהו המצב שאליו אנו מוכנים להתרגל? האם תפקידנו כהורים וכאנשי חינוך הוא ללמד ילדים לעמוד בעומס קיצוני, או גם לפעול לשנות את המציאות שמייצרת אותו?

דווקא בימים אלו, על אף המציאות הקשה שחווינו, לא רק בשדרות, אלא בכל הארץ, עלינו להאמין שניתן ליצור עתיד פחות אלים ויותר בטוח לילדינו. אם לא נשאף ונפעל לכך, נמצא את עצמנו ממשיכים להשקיע עוד ועוד בחוסן – משאב יקר ומוגבל – במקום לשנות נורמות ותנאי בסיס. מרמת הכיתה ועד רמת המדינה והאזור, חוסן הוא חיוני, אך הוא לעולם אינו תחליף לשינוי עומק.