איך נולדת סקרנות?

לא הייתי תלמידה טובה במתמטיקה.
למען האמת, אז היא הייתה בשבילי שפה זרה.

לא לכמה שנים ולא לתקופה מסוימת, אלא לאורך כל שנות לימודיי בבית הספר. אם היה נדמה לי שהבנתי משהו – כלל, דרך פתרון, רעיון – זמן קצר לאחר מכן בשיעור או במבחן התברר שממש לא הבנתי נכון. הרגשתי שאני עושה צעד אחד קדימה ושניים אחורה. זה פשוט לא עבד.

חשוב לי לומר זאת במפורש: המורים ניסו לעזור לי. הם עצרו, הסבירו, חזרו והשתדלו שוב ושוב. גם ההורים שלי ניסו לעזור לי – ישבו איתי, תרגלו, חיפשו דרך, השקיעו כסף במורים פרטיים. ואין. כלום. זה פשוט לא הלך. הייתי משתדלת, משקיעה זמן, חושבת, מתרגלת ואז מגיעה לכיתה, ו… כלום.

עם הזמן זה כבר לא היה רק עניין של תרגילים אלא של האופן שבו תפסתי את עצמי כלומדת. והחומר עצמו? הפך למשעמם. משעמם-משעמם. רחוק ממני. מה לי ולזה בכלל? הוא כבר לא עניין אותי ולא גרם לי לרצות להישאר עוד רגע בתוך החשיבה ובשנים מאוחרות יותר גם לא בכיתה.

מפה לשם החיים ממשיכים, ובגיל 24 אני מוצאת את עצמי מלמדת בקורסי ערב לקראת בגרויות במתמטיקה. הייתי צעירה מאוד ובלי לתכנן את זה מראש קרה משהו פשוט: גיליתי שאני נשארת. נשארת בתוך המתמטיקה, בתוך החשיבה, בתוך השאלות. לא מתוך מאמץ להוכיח משהו אלא מתוך עניין אמיתי. משהו שם תפס, ומאז ועד היום לא שחרר. זה הפך למקצוע חיי ואני עוסקת בו, חיה אותו ומאמינה שעד סוף חיי המקצועיים ואולי גם מעבר זה המקום שבו אמשיך להיות.

לקח לי זמן להבין מה באמת קרה שם. את הדרך שעשיתי עם עצמי בתוך התהליך עוד אצטרך לפרק בלא מעט כתבות. אבל דבר אחד כבר ברור לי היום: המפתח העיקרי היה הסקרנות.

מהי סקרנות?

בספרות המחקרית, סקרנות מוגדרת כדחף קוגניטיבי לחיפוש מידע המתעורר כאשר אדם מודע לפער בין מה שהוא יודע לבין מה שהוא רוצה לדעת. הגדרה זו נוסחה על ידי ג׳ורג׳ לוונשטיין במאמרו משנת 1994 והיא נחשבת עד היום לאבן יסוד בחקר הסקרנות.

כמובן שזו אינה ההגדרה היחידה, לאורך השנים הוצעו הגדרות נוספות: חלקן מדגישות סקרנות כרצון כללי לידע, אחרות מבחינות בין סוגים שונים של סקרנות – למשל סקרנות רגעית, המתעוררת בעקבות גירוי מפתיע, לעומת סקרנות עמוקה ומתמשכת, שמניעה תהליכי חקירה והבנה לאורך זמן. ובכל זאת, רעיון פער המידע של לוונשטיין הפך למרכזי במיוחד משום שהוא מאפשר להבין לא רק מתי סקרנות מופיעה, אלא גם מתי היא מתקשה להתפתח.

לסגור את הפער

חשוב להדגיש שלא כל פער מידע מוביל לסקרנות. פער קטן מדי נסגר כמעט מיד, ומותיר תחושה של טריוויאליות שאין בה הזמנה להעמקה. פער גדול מדי יוצר מרחק וריחוק, ולעיתים תחושה שאין נקודת אחיזה שממנה אפשר להתחיל. בשני המקרים, תהליך החקירה נחלש. לא בשל חוסר עניין, אלא משום שהפער אינו בגודל שמאפשר להישאר בתוך השאלה.

כדי להבין את הרעיון הזה, אעצור לרגע אחד שמוכר כמעט לכל מורה ותלמיד.ה – מהמתחיל.ה ביותר ועד לוותיק.ה.

תלמיד יושב בשיעור מתמטיקה (או בכל שיעור אחר) ומנסה לפתור תרגיל. הוא עובד לאט, חושב, מנסה. אחרי כמה דקות נדמה לו שמשהו מתחיל להסתדר. יש היגיון. הוא רואה דרך, מציע פתרון שנראה לו סביר, אולי אפילו אלגנטי. ואז מגיע הפתרון – והוא מגלה שמשהו לא מסתדר. לא לגמרי. לא ברור איפה בדיוק, אבל ברור שהתוצאה לא יושבת.

זה רגע קטן, אבל מכריע.

לפי הגדרתו של לוונשטיין, זהו הרגע שבו נוצר פער מידע – פער בין מה שהתלמיד חשב שהוא יודע לבין מה שמתברר לו בפועל. תשומת הלב מתמקדת באי ההתאמה, ומכאן יכולה הסקרנות להתפתח. אבל היא אינה מתפתחת תמיד באותו אופן.

מודל PACE

כדי לתת לרגע הזה מסגרת ברורה, חוקרים הציעו בשנים האחרונות מודל שמסביר באופן שיטתי כיצד סקרנות נולדת – ומתי היא לא. אחד המודלים המרכזיים הוא מודל PACE שמפרק את מה שקורה ללומד ברגע שבו הוא פוגש ידע חדש.

המודל מתאר ארבעה שלבים עוקבים, שלא תמיד מודעים ללומד.ת, אך כמעט תמיד נוכחים.

כדי להבין כיצד סקרנות נולדת, מודל PACE מציע להתבונן במה שמתרחש אצל הלומד מבפנים. התהליך מתחיל עוד לפני חישוב, הסבר או תשובה, ברגע שבו הלומד מגיע למפגש עם ידע כשהוא מחזיק תחושת כיוון מוקדמת. לא ניחוש מודע ולא ידע מגובש, אלא תחושה שקטה של איך הדברים אמורים להיראות, לאן הם אמורים ללכת, ומה מרגיש סביר. תחושת הכיוון הזו נבנית מתוך ידע קודם, ניסיון, אינטואיציה או היכרות חלקית עם התחום, וגם כשהיא עמומה – היא קיימת.

בשלב הבא מתרחש פער. משהו אינו מסתדר עם תחושת הכיוון הזו. התוצאה מפתיעה, הדרך לא עובדת, הפתרון שחשב עליו אינו יושב. לעיתים אין עדיין הבנה ברורה מה השתבש אבל מתקיימת תחושת אי נוחות: “זה לא אמור להיות ככה”. כאן נוצר הפער בין הציפייה לבין מה שמתגלה בפועל.

הרגע המכריע מגיע בשלב ההערכה. בשבריר שנייה הלומד מעריך את הפער שנוצר: האם יש לי כאן על מה להישען, האם יש קשר שאני יכול לחבר למה שקורה, האם זה מרגיש כמו משהו שאפשר לעבוד איתו. כאשר הפער נשען על קשר לידע קיים, לדרך חשיבה מוכרת או להיגיון שמרגיש שייך, הוא נחווה כאתגר. משהו שאפשר להתעכב עליו, לחזור אליו, לבדוק אותו ורק כאשר ההערכה הזו חיובית אז מופיעה סקרנות. לאו דווקא בצורה של התרגשות גדולה אלא כרצון להמשיך לברר: לשאול, לנסות שוב, לבדוק דרך אחרת. הסקרנות מובילה לחקירה – לפעולה של חשיבה, ניסוי וחזרה על התהליך. כאן יכולה להתחיל למידה עמוקה, לא כקבלה של תשובה אלא כתהליך של הבנה.

ובמילים אחרות, מודל PACE מבהיר שסקרנות אינה נולדת מעצם קיומו של פער. היא נולדת מן המפגש בין ציפייה (Prediction) פער (Prediction Error) והאופן שבו הפער הזה מוערך (Appraisal). רק כאשר יש גם קשר וגם פער שמרגיש שווה חקירה, יכולה להופיע סקרנות (Curiosity) שמובילה לחקירה (Exploration) במקום הזה מתרחשת למידה.

סקרנות בלמידה: צעדים יישומיים

אז מה אפשר לקחת מכל זה אל שיעורי המתמטיקה ואולי גם אל ההוראה בכלל?

• המשמעות הראשונה והחשובה ביותר היא שסקרנות עומדת בבסיס הלמידה. היא מתפתחת מתוך האופן שבו שיעור נבנה ומתוך הדרך שבה לומדים פוגשים ידע חדש. כאשר תכנון השיעור יוצר רצף מחשבתי ברור ומזמין, הסקרנות מופיעה כחלק טבעי מתהליך הלמידה.
• הדרך שבה שיעור נפתח משפיעה עמוקות על מה שיקרה בהמשך. פתיחה שמזמינה ציפייה מאפשרת ללומדים להיכנס לחשיבה כבר מן הרגע הראשון. שאלות שמכוונות לאופן שבו הדברים עשויים לפעול, למה שנראה הגיוני או למה שמרגיש סביר, יוצרות כיוון ראשוני. הכיוון הזה, גם כשהוא חלקי, מעניק אחיזה שממנה אפשר להתקדם.
• בהמשך, כאשר מתגלה פער בין הציפייה לבין התוצאה, נוצר רגע משמעותי של חשיבה. פער כזה אינו צריך להיות דרמטי. לעיתים הוא נוכח דווקא בפרטים הקטנים: בתוצאה שנראית כמעט נכונה, בדרך פתרון שמתקדמת היטב ואז דורשת בדיקה נוספת. במצבים כאלה הלומדים חווים קרבה לרעיון, ודווקא הקרבה הזו מזמינה המשך חקירה.
• גם לקצב יש תפקיד חשוב. זמן קצר של התעכבות מאפשר ללומדים לבחון את מה שקרה, להרגיש את הפער ולהעריך אותו. זהו מרחב שבו מתגבשת תחושת אפשרות: שיש כאן משהו שניתן להבין, לשאול עליו ולהעמיק בו. מתוך המרחב הזה הסקרנות צומחת באופן טבעי.
• הקשר לידע קודם מעמיק את התהליך. ידע קודם כולל מושגים שנלמדו, אך גם היגיון יומיומי, דימויים, חוויות ומצבים מוכרים מחיי היום־יום. כאשר נוצר חיבור כזה, הלומדים מזהים את עצמם בתוך התוכן. החיבור מעניק משמעות לפער ומאפשר לו להפוך להזדמנות לחשיבה.
• גם כלים טכנולוגיים ובהם בינה מלאכותית יכולים להשתלב בתהליך הזה. השוואה בין דרכי פתרון שונות, בחינת הנחות ודיון באפשרויות מגוונות יוצרים מרחב של בדיקה והעמקה. כך מתאפשרת חקירה שאינה נסגרת מיד, אלא מתפתחת מתוך עניין והבנה.

בסופו של דבר, מודל PACE מציע הסתכלות רחבה על תהליך הלמידה כמרחב מתפתח. הוא מאפשר לחשוב על שיעורים שבהם נוצרת ציפייה, מופיע פער שנשען על קשר ונפתח מרחב להערכה. כאשר תנאים כאלה מתקיימים, הסקרנות משתלבת באופן טבעי בלמידה עצמה. למידה כזו מתרחשת במקום שבו יש אחיזה ושאלה פתוחה גם יחד. מקום שמאפשר לשהות עוד רגע בתוך החשיבה, להתעכב, לבדוק ולהעמיק. זהו מרחב שבו ההבנה נבנית בהדרגה, מתוך תנועה פנימית של חקירה.